סיכום בנושא השואה

סיכום
פרק 5: השואה בפולין עד תחילת ביצוע "הפתרון הסופי"
ספטמבר 1939 – יוני 1941
רקע כללי:
ב- 1 בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה של גרמניה הנאצית לתוך שטחה של פולין. צבא פולין עמד לבדו מול הגרמנים. תוך חודש נכבשה פולין בידי הגרמנים במלחמה מהירה, אשר כונתה "מלחמת הבזק" (=הבליצקריג).
על-פי הנספח הסודי של הסכם ריבנטרופ-מולוטוב הוקצו לברית-המועצות מחוזותיה המזרחיים של פולין, ואילו גרמניה שלטה על מערב פולין.
ערב המלחמה חיו בפולין כשלושה מיליון יהודים (היה זה ריכוז היהודים הגדול ביותר בכל מדינות הכיבוש הנאצי). במשך כשלושה חודשים לאחר פרוץ המלחמה היה הגבול הסובייטי במזרח פתוח בפני היהודים וכנראה כ- 300,000 יהודים נמלטו מזרחה. בין הבורחים היו בעיקר צעירים ללא משפחות, חברי תנועות הנוער ומנהיגי הציבור היהודי, משום שחרדו לגורלם תחת השלטון הנאצי.
במנוסתם החלו הבורחים לסתום את הדרכים, הגרמנים ירו לעברם והדבר פגע בניידות של הצבא הפולני.
כעת נותרה יהדות פולין ללא הנהגה בשעתה הקשה ביותר. השליחים מא"י קיבלו הוראה להתפנות. מנהיגי תנועות הנוער ברחו, אך אח"כ יחזרו חלקם לשטח הכיבוש הגרמני מתוך דאגה לתנועה ולחניכים שלהם. לימים יהיו אלה שינהיגו את מרד הגטאות.
לקראת סיום כיבושה של פולין החליט הממשל הנאצי על חלוקת פולין לשני חלקים:
(ראה מפה עמ' 43 בפר "שואה וזיכרון)
1.      שטח שסופח לרייך הגרמני – שטח שלא היה מעולם בידי גרמניה ושטחים שנלקחו מגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה. אזור זה אמור היה להיות מיושב בגרמנים בלבד והכוונה הייתה לגרש ממנו את היהודים והפולנים.
2.      שטח הממשל הכללי= הגנרל גוברנמאן – אזור מרכז פולין, שלא סופח לרייך. אזור זה הפך עם סיום הממשל הצבאי בפולין לשטח הנתון לשליטת הממשל הגרמני האזרחי. מושל האזור היה הנס פראנק והעיר קראקוב ולא ורשה נקבעה כבירת האזור. אזור זה אמור היה לאכלס גם את המגורשים מהשטח שסופח לרייך.
א. מדיניות הנאצים:
התכניות לריכוז היהודים: תכניות לובלין ניסקו, מדגסקר:
גודלה של הקהילה היהודית בפולין והעובדה כי אירופה הייתה נתונה במלחמה הובילו את הגרמנים לחיפוש אחר פתרונות שונים ל"בעיה היהודית". במסגרת של חיפוש אחר פתרונות טריטוריאליים, כלומר העברת היהודים לאזור טריטוריאלי אחד, עלו במהלך 1939 – 1940 שתי תכניות:
1.      תכנית לובלין ניסקו – הציעה להקים מובלעת יהודית באזור העיר לובלין. באוקטובר 1939 החל אייכמן להעביר יהודים מאוסטריה לכפר ניסקו שליד לובלין ובחודשי החורף של 1939 – 1940 הועברו לשם יהודים מהאזור שסופח לגרמניה. בתחילה הועברו לשם כעשרים אלף יהודים. אותם יהודים שהועברו לשם נדונו למעשה למוות ללא דיור, מזון או פרנסה. הכוונה הייתה לרכז שם הרבה יותר יהודים. אולם, התכנית סבלה מבעיות מנהליות רבות ובסופו של דבר נזנחה. עם דעיכתו של רעיון זה הועלתה הצעה אחרת:
2.      תכנית מדגסקר – ריכוז היהודים באי מדגסקר ממזרח לדרום אפריקה, האי שהיה קודם לכן בשליטת צרפת נכבש על-ידי הגרמנים. תכנית זאת להעברת היהודים למדגסקר כבר נשקלה על-ידי ממשלת פולין בשנות השלושים, אך תכנית זאת הייתה אף היא בלתי מציאותית בתנאי מלחמה משום שלהעביר מיליוני יהודים לאפריקה היה בלתי אפשרי.
פתרונות אלה היו פתרונות זמניים, אולם הם הובילו בסופו של דבר לרעיונות אחרים בדבר בידודם וכליאתם של היהודים במחנות ובגטאות. בסופו של דבר הועלה רעיון "הפתרון הסופי". 
איגרת הבזק של היידריך – 21 בספטמבר 1939
ב- 21 בספטמבר 1939 נשלחה אגרת הבזק של היידריך, ראש משטרת הביטחון הגרמנית, אל מפקדי האיינזצגרופן – ראשי פלוגות המבצע, יחידות שאמורות היו לטפל בבעיה היהודית. היידריך מזמן לישיבה את כל שירותי הביטחון לדיון ביהודים בשטחים הכבושים:
אגרת הבזק מלמדת על תכניתו ביחס ליהודי הגנרל גוברנמאן, דורשת לשמור על סודיות מוחלטת בכל הקשור למדיניות הגרמנית בענייני היהודים ומבדילה בין מטרה סופית – ארוכת טווח שאותה יש לשמור בסוד, לבין השלבים בביצועה – שהנם לביצוע בטווח הזמן המיידי. לפי האיגרת, השליטה ביהודים באזורי הכיבוש נתנה בידי ה-ס.ס וזרועות המשטרה. באיגרת ניתנות ההנחיות הראשונות הנוגות לגורל יהודי פולין. תחילה, עם כיבוש פולין לא הייתה לגרמנים תכנית ערוכה מראש (עמ' 45).
תוכן האיגרת  (הוראותיו של היידריך, השלבים):
1.      פינוי כל היהודים מאזור מערב פולין, העברתם של יהודים מהעיירות והכפרים וריכוזם ברבעי מגורים מיוחדים בערים בקהילות שגודלן מעל 500 נפש, ושאר נמצאות בסמוך למסילות ברזל או צמתי רכבת.
2.      הקמת מועצות זקנים= יודנראטים – שיורכבו מעד 24 אישים סמכותיים בעלי השפעה או מהרבנים שנותרו בקהילה. הם אמורים להיות כפופים לצבא הרייך ולהישמע להוראותיו. על המועצות לערוך מפקד קהילתי לפי גילאים ותחת אחריותם פינוי היהודים ממקומות ישוב קטנים וקליטתם בערים הגדולות. עליהם הוטל ניהול חיי קהילה מסודרים בתוך הריכוז: תברואה, כלכלה, בריאות – בקיום מינימלי.
3.      אריזציה של מפעלים יהודים, העברת אדמות היהודים לידי איכרים גרמנים או פולנים, החרמת הרכוש והכלכלה היהודית, כל זאת לצורכי הרייך וצורכי המלחמה. בלית ברירה הותר לזמן מוגבל המשך תעסוקתם של סוחרים יהודים, לצורך צבא הרייך.
מטרות איגרת הבזק:
1.      ריכוזם של היהודים בשכונות סגורות (גטאות), כדי לבודדם מהחברה, לשבור את רוחם, כדי שיהיה קל לגרמנים לפקח עליהם, וכל זאת כצעד לקראת תכנית עתידית שנקראת באגרת "המטרה סופית".  תוך שנה מישות אגרת זו וכל יהודי פולין רוכזו בגטאות והיו נתונים לפיקוח משטרתי גרמני.
2.      ארגון החיים היהודים באופן עצמאי באמצעות מועצות היהודים, היודנראט, שאמורים היו לבצע את מדיניות הנאצים כלפי בני עמם.
3.      הריסת הבסיס הכלכלי של היהודים ע"י הפקעת רכושם וניצול כוח עבודתם.
חשיבות האיגרת:
מדובר במסמך חשוב וראשוני המתאר את מדיניות הנאצים כלפי היהודים. יש בו תכניות מוגדרות, ולפיו הנאצים עובדים לפי תכנון מוקדם לקראת מטרה סופית כלשהי. אין מסמכים בידינו המצביעים בבירור על ההחלטה להשמיד את היהודים. איגרת הבזק מהווה את אחד המסמכים החשובים ביותר בהבנת הפתרון הסופי, ורבים מייחסים לה את הקמת התשתית של הפתרון הסופי. היא מרמזת על הקמת התשתית לפתרון מוחלט ל"בעיה היהודית" לאור המשפטים הבאים המופיעים באיגרת:
1.      נאמר כי הוראות האיגרת מהווים שלב הכנה לקראת "המטרה הסופית".
2.      נאמר שיש לשמור על המסמך בסודיות והוא אמנם הופץ בין מספר מועט של אנשים.
3.      מדובר על הקמת גטאות ליד מסילות ברזל וליד צמתי רכבת. כלומר, הגטו בתפיסה הגרמנית הוא שלב ביניים בלבד לקראת פתרון מוחלט יותר.
האיגרת נשלחה אל מפקדי האיינזצגרופן, שהפכו להיות מאוחר יותר, ממונים על רצח יהודי אירופה, מה שיכול גם להסביר את העובדה כי הקמת הגטאות מהווה שלב ביניים.
משלב זה ואילך פועלת גרמניה בשני מישורים במקביל: מלחמה וטיפול ביהודים, כאשר עם כל שלב בפלישת הנאצים חלה הקצנה במדיניותם כלפי היהודים.
ביצוע המדיניות כלפי היהודים עד לכליאתם בגטאות:
צווים ותקנות לבידוד חברתי ונישול כלכלי
עם כיבוש פולין פרסמו הנאצים צווים ותקנות אנטי-יהודיות שהביאו לבידוד חברתי, נישול כלכלי ולערעור חייהם של היהודים:
1.      ביטול זכויותיהם האזרחיות – פיטורין ממשרות ציבוריות, עידוד וביצוע פוגרומים. היהודים נקלעו לתנאי חיים בלתי נסבלים רצופי השפלה והתעללויות: רציחות, הכאות, מעצרים, גזיזת פיאות וזקנים, ניקוי רחובות באמצעות מברשת שיניים.
2.      ריכוז ובידוד – בפולין לראשונה הוטל על היהודים מגיל 10 לשאת סימן מזהה, טלאי צהוב. היהודים נדרשו לסמן את חנויותיהם ולרשום את רכושם. בנוסף, הוגבל חופש תנועתם, הוטל עליהם עוצר לילה ונאסר עליהם לנסוע ברכבות.
3.      פגיעה תרבותית, חינוכית ודתית – נאסר על היהודים להחזיק במקלטי רדיו, מבני ציבור כמו בתי-כנסת הוחרמו או הועלו באש. מערכת החינוך היהודית בוטלה ונאסרה התפילה בציבור.
4.      הרס הבסיס הכלכלי – החל נישול אדיר, החרמה וחיסול בתי עסק, הוטלו קנסות כבדים וחשבונות בנק הוקפאו. היהודים הוגבלו להחזיק סכום כסף מזערי בלבד. רבים נאלצו למסור כסף, זהב ותכשיטים.
5.      תחילת הגירושים וחטיפת יהודים לעבודות כפייה – עם כיבוש פולין החלו לגרש יהודים משטחי הסיפוח לרייך במטרה לטהר את גרמניה, לרכזם תחת פיקוח והקמת מחנות עבודה וכפייה. גירושים המוניים, שנעשו במהירות ובאכזריות. בעיקר גורשו היהודים לאזור הגנרלגוברנמאן.  האוכלוסייה היהודים נדחפה לתנועה מתמדת בכבישים ובדרכים, נעה ממקום למקום ללא מטרה ברורה.  במקביל לגירושים הוקמו בפולין עשרות מחנות עבודה וכפייה במטרה להשפיל את היהודים, לנצלם ככוח עבודה ולחינוך ל"סדר חדש". לפי פקודה חויבו היהודים לעזור במאמץ המלחמתי הגרמני וכל הגברים בגילאי עבודה  (14-65) חויבו בעבודות כפייה למשך שנתיים, עם אפשרות להארכת תקופה זו ע"י הנאצים. היהודים עבדו בסלילת כבישים, חפירת תעלות, העמסת רכוש יהודי גנוב ובניית חומות סביב רבעים שנועדו לגטו. העבודה גרמה לתמותה רבה עקב התנאים הקשים (השכר היה צלחת מרק ופרוסת לחם). היהודים נחטפו ברחובות או גורשו. הדבר יצר מצב מאיים של אנשים שנעלמו ומשפחתם לא ידעה מה עלה בגורלם.
הגטאות:
תהליך הקמת הגטאות היה תהליך מתמשך שהשתנה בזמנים ובנסיבות בהתאם לצורכי הגרמנים ומספר היהודים באזור. היו הבדלים במועדי הקמת הגטאות, מידת סגירותם והתבדלותם מהסביבה החיצונית וברמת השמירה עליהם. הדבר נבע מהעדר הוראה מפורשת ואחידה של הנאצים.
עוד בימי-הביניים הורגלו היהודים באירופה לחיות בתוך שכונות מבודדות לשם הקיום הדתי והביטחוני שלהם (הגטו הראשון היה בונציה). אולם, הגטו המסורתי, לו הורגלו היהודים בעבר, היה שונה מזה שהוקם על-ידי הנאצים. הבסיס להקמת הגטאות הונח באיגרת הבזק של היידריך. הגטו שימש עבור הנאצים מעין תחנת מעבר בדרך למטרה הסופית. הגטו הנאצי היה ייחודי, בו הוגבלה ניידות היהודים ותעסוקתם (בשונה מבעבר).
מנובמבר 1939 הוכרז, כי כל היהודים חייבים לעבור לגטאות – רובעים מיוחדים בתוך הערים.
הגטו הראשון היה פיוטרקוב, שהוקם באוקטובר 1939 באזור הגנרלגוברנמאן. גטו לודז' היה השני שהוקם בפבר' 1940, תוך יום אחד הועברו אליו היהודים. הגטו השלישי היה גטו ורשה – תהליך הקמתו נשמשך כשנה, הוא היה עצום בגודלו וכ- 400,000 יהודים נדחסו לשטחו בהדרגה (כשליש מכלל אוכלוסיית ורשה). המעבר לגטו היה חד, מהיר ופתאומי ולא הותיר ליהודים הרבה זמן להתארגן. כל היהודים חויבו להיכנס לתחום הגטו רק עם הרכוש שיכלו לשאת והיה עליהם לשאת טלאי צהוב הם היו צריכים למסור לגרמנים את כל רכושם ואף תכשיטים וכלי זהב וכסף.
הגטאות היו שונים במידת סגירותם בפני היהודים. גטו ורשה בתחילתו נחשב כ"פתוח" יותר, ואפשר ליהודים לצאת בכל יום לשעות קצובות, ואילו גטו לודז' נודע במידת סגירותו על היהודים.
עם תחילת הפתרון הסופי נסגרו כל הגטאות.
מאפייני הגטאות:
1.      הגטאות הוקמו בערים גדולות – באזורים פולנים אנטישמים, בערים בהן היה ריכוז גבוה של יהודים. האזור בדרך-כלל שנבחר היה אזור של עוני ומצוקה.
2.      שטח הגטו היה מצומצם ביותר – נועד לדחיסה מירבית של בני-אדם לתוכו, במטרה להגביר את התמותה. דוגמה לכך: בגטו וילנא 5-8 נפשות בחדר אחד. בגטו ורשה הייתה הצפיפות הגדולה בין 15-20 אנשים בחדר אחד.
3.      מיקום הגטו – בערים גדולות ליד מסילות ברזל או צמתי רכבות, שהיוו אמצעי לניידות.
מטרות מוצהרות והסברים להקמתם של הגטאות:
הנאצים נימקו את הקמת הגטאות בכך שרצו: למנוע ספסרות המזון (בשוק השחור) של היהודים, כדי להבריא את הכלכלה, למנוע מהיהודים הפצת ידיעות פוליטיות וחתרניות הפוגעות בלא-יהודים, לחסום הפצתן של המגיפות המדבקות כמו: טיפוס וכינים, שמקורן, לטענתם, ביהודים ולשמור על היהודים מפני האוכלוסייה העוינת. אולם, המטרות היו שונות מתירוצים אלה:
 
1.      ריכוז ובידוד – ריכוז היהודים אפשר לנאצים שליטה ופיקוח טוב יותר עליהם. עצם קיומה של חומת הגטו אפשר את בידודם של היהודים מן העולם ומהאוכלוסייה. הנאצים הגבירו את הבידוד על-ידי הפצת שמועות זדוניות בדבר מחלות, מגיפות מדבקות והודיעו כי אסור להתקרב לגטו.
2.      ניצול כלכלי – הנאצים נישלו את היהודים מרכושם וגם ניצלו אותם ככוח עבודה זול בתעשיות, במפעלים שהוקמו בגטו או מסביבתו.
3.      הגטו היה אמצעי הכחדה עקיף – אמצעי קיום בסיסיים נמנעו מהיהודים, כך נגרמה תמותה כתוצאה מהרעב, הצפיפות, המחסור ומהמחלות. הנאצים דאגו כל העת לצפיפות הגטו, גם לשם נוחות בעתיד לתפוס את היהודים וגם לשם התמותה. הייתה הרעבה מכוונת (מנת המזון של היהודים הייתה 184 קלוריות). בשנים 1941-1942 מתו 112,000 יהודים בגטאות לודג' וורשה.
הגטו נועד לשבור את רוחם של היהודים (ע"י השפלות ושבירת התקווה), הוא חיזק את הסטריאוטיפ השלילי של היהודים בעיני הסביבה ושימש מימד של הטעיה, כיון שנתפס כשכונה יהודית שהוקמה, לכאורה, ביוזמתם.
הגטאות היוו שלב בהסלמת המדיניות האנטי-יהודית. בהקמת הגטאות יש מימוש של האידיאולוגיה הנאצית: ליהודי אין חלק בחברה האנושית, ולכן יש להפרידו ולנתקו ממנה.
דרכי הפיקוח על הגטו:
1.      הגטאות הפכו למעין עיר מדינה בשבי הגרמנים והיו נתונים לפיקוח מוחלט של הנאצים.
2.      הנהלת הגטו, היודנראט, נאלצה להתמודד ולטפל בעניינים שבעבר היו בסמכות העירייה או המדינה, ולא היה לו כל ניסיון קודם בהם, כמו מציאת פרנסה, חלוקה וקבלת מזון, הקמת מוסדות שיטור ושיפוט, מערכת בריאות וסעד.
3.      בגטו לא  שרר שוויון וצדק סוציאלי-כלכלי – ונפוצו תופעות של שחיתות, שוחד והעדפת מקורבים.
ב. דרכי ההתמודדות של היהודים בגטו:
תנאי החיים בגטו והשפעתם על הפרט, המשפחה והחברה
חיי היומיום בגטו מאופיינים ברב-גוניות בולטת. החיים נמשכו כ- 3 שנים, ובני-האדם נאבקו על חייהם. היו אנשים, שעבדו אצל יזמים גרמנים, היו שנחטפו לעבודות כפייה, היו שעסקו בהברחות, היו אנשים שמצאו את מותם ברחובות, היו שחיו על סף מוות ורעב והיו אלה שיכלו ללכת לאירועי תרבות. אנשים חיו, יצרו ועבדו במלאכות שונות בבתיהם, וכל העת ניסו לשרוד, נאבקו על קידוש חייהם. תנאי החיים בגטו היו קשים ולא אנושיים:
הנאצים דאגו להתמיד בצפיפות הגטו. עשרות ואלפי יהודים נדחסו בגטאות בצפיפות איומה, שיצרה תחושת מחנק. אף בתוך הדירות שררה צפיפות איומה, ומספר האנשים בחדר אחד היה קשה מנשוא (בורשה בין 15-20). אנשים נמלטו לרחובות במשך רוב שעות היום כדי להימלט מהצפיפות. הקור הנורא בחוץ הפיל חללים רבים, כיון שלא היו אמצעי חימום ובגדים מתאימים (כל מה שניתן היה לפירוק פורק למען הסקה חמה, כגון דלתות ומשקופים).
לצד הצפיפות, הקור והמחסור במזון סבלו תושבי הגטו גם ממחסור בסבון ומים. הזנחת הגוף לצד הרעב הגבירו את פרוץ המחלות והמגיפות בגטו (לודג': שחפת). ההנהגה הציבורית בגטאות עשתה מאמצים להתמודד עם נגע המגיפות והתחלואה הגוברת, אך נוכח המחסור החמור בתרופות ובאמצעים רפואיים גברה התמותה. הרופאים בגטו ניצבו עקב כך בפני החלטות רפואיות קשות.
מרבית הגטאות היו גטאות רעבים, לעיתים באופן קיצוני. מנת המזון של היהודים הייתה כ- 10% מהמינון הדרוש לקיום בן-אדם. היה רעב המוני מכוון בגטו, שגרר תמותה רבה בעיקר בקרב ילדים. ככל שרמת הבידוד של הגטו הייתה גבוהה כך הייתה הקיצוניות ברעב. הרעב גרם לאלימות קשה ולתופעות של חטיפת מזון ברחוב או לקיחת תלושי מזון מן המתים ברחובות. 
על-אף התנאים הקשים ניסו היהודים להיאבק פיסית ורוחנית נגד הדיכוי הנאצי:
1.      על רקע הרעב הכבד  - התפתחה תופעה של הברחת מזון לתוך הגטו שבה התבלו במיוחד ילדים, אשר התחמקו בזריזות דרך פרצות בחומות הגטו וחירפו נפשם להביא מזון לתושבי הגטו. בורשה הגיע היקף הברחות המזון, לפי דבריו של יו"ר היודנראט אדם צ'רניאקוב, לכ- 80% מכלל המזון שהוכנס לגטו. ההברחה התנהלה ע"י יחידים וע"י קבוצות מאורגנות. ההברחה ע"י יחידים נעשתה בעיקר ע"י נשים וילדים שעברו לצד הארי, הסתירו מזון תחת בגדיהם  והביאו אותו למשפחותיהם. רבים נתפסו ע"י הגרמנים הוכו קשה ואף נורו. ההברחה ע"י קבוצות התבצעה בצורה מאורגנת כאשר פולנים או גרמנים קבלו שוחד. קבוצות אלה הבריחו בקנה מידה גדול, הרוויחו כסף אדיר והיו עשירי הגטו. בגטאות הקטנים, שהיו פחות סגורים ומנותקים, התאפשרה יותר הברחה. המבריחים הסתכנו בחייהם והבריחו באמצעות שוחד, פתחי סתרים בגטו, עגלות מתים, בגדים ומעילים רחבים.
בנוסף, הוקמו בגטו מטבחים ציבוריים לנזקקים, היו שגידלו ירקות ליד הבית (למשל בגטו לודז') והיו שניסו בכל כוחם להתקבל לעבודה במפעלים בגטאות הגדולים, או אז זכו לקבלת תלושי מזון.
2.      התעסוקה בגטו – עוד לפני הקמת הגטאות הוטלה על היהודים החובה לעבוד עבודת כפייה. עבודה זו הייתה  קשה פיסית וגררה אף השפלה. אך, העובדים זכו להקצבת מזון נוספת. תחילה עבדו בתוך הגטו או בסמוך לו. אך משנת 1940 הם נשלחו למחנות עבודה, וכך האב המפרנס נלקח מהמשפחה. במחנות העבודה נשחקו כוחותיהם של האסירים.  אופן התעסוקה לא היה אחיד בין הגטאות, והשתנה בהתאם למדיניות היודנראט, הנאצים והיזמים הגרמנים באותו אזור. בלודג': ראש היודנראט ראה שליחות בארגון הגטו כמפעל יעיל עבור הנאצים (90% מתושבי הגטו עבדו בו). מנהיגי היודנראט בקשו לשכנע את תושבי הגטו שרק תמורת עבודה אפשר יהיה להשיג את הכסף הדרוש לקיום הגטו. השכר ששולם היה זעום והספיק בקושי לקניית מנת לחם. יחד עם זאת, הוקמה מערכת ייצור חשאית של סחורה מוברחת, המצאות וניצול של כל הבא ליד (שייר נייר לקרטון וקרטון למזוודה). תעשיה בלתי לגאלית זאת פעלה באופן חשאי בלילות. וכאמור ענף ההברחה , שהיה לתופעה החזקה ביותר של מלחמה על החיים. 
3.       תרבות וחינוך – על-אף האיסור להפעיל בתי-ספר יהודיים, הקימו רשת כיתות בלתי- חוקיות לכל הגילאים: קורסים להכשרה מקצועית ובתי-ספר שנועדו להכשיר את הנוער לחיים אחרי הגטו ולהרחיקם מן המציאות הקשה, הרצאות (יאנוש קורצ'אק הרצה וגבה לחם עבור בית היתומים שלו), אגודות תרבות, תזמורת, מקהלה ותאטרון. היהודים המשיכו ליצור ונאחזו בחיים ככל שיכלו (ציירים ציירו בעפרון ופחם, כי לא היו צבעים). אנשים רבים כתבו יומנים במהלך חייהם בגטו, בוורשה נוסד "עונג שבת" – ארכיון מחתרתי ע"י עמנואל רינגלבלום שריכז חומר תיעודי על החיים בגטו ("למען ההיסטוריה למען ידעו"). המחתרת בגטו לצד תנועות הנוער עסקה בהסברה, חינוך וסעד ופרסמה עיתונים בשפות שונות.
4.       דת ואמונה – על-אף האיסורים המשיכו היהודים לקיים מצוותיהם בסתר: להתפלל, לשמור על דיני כשרות ולקיים מצוות החג: הדלקת נרות, תקיעה בשופר – גם אם במחיר חייהם.
לרבנים בגטו היה תפקיד משמעותי: תמיכה, עידוד ודוגמה אישית, למשל היתר לאכילת אוכל לא כשר במצב של סכנת מוות מרעב.
השפעת תנאי החיים בגטו על הפרט, המשפחה והחברה:
מציאות החיים בגטאות השפיעה רבות על קיומה ותפקודה של המשפחה. המעבר לגטו יצר שבר מבחינת סדרי חייה של המשפחה והן מבחינתו של היחיד בתוכה. את תפקיד ראש המשפחה תפסה פעמים רבות האישה, לאחר שגברים רבים נשלחו למחנות העבודה. לעיתים חדלו הגברים מלתפקד בשל חוסר היכולת לקיים את משפחותיהם בתנאי הגטו, והנשים והילדים נטלו לעצמם את עול הקיום. המאבק להישרדות חייב את המשפחה בכלל ואת הנשים היהודיות בפרט להתמודדות יומיומית עם הצורך בהשגת מזון, תחזוקת הבית והטיפול בילדים. נשים עמדו שעות ארוכות בתור לקבלת מזון וכן ניסו לדאוג לכך שלא כל המשפחה תגיע לחרפת רעב.
עבור הילדים היה המעבר לגטו כרוך בהעדרן של מסגרות חינוך נורמליות. בהוראת השלטון הנאצי נסגרו כל בתי-הספר היהודיים בורשה. בגטו הופעלו כאמור מסגרות חינוך בלתי חוקיות, אולם ילדים מעטים השתתפו במסגרות אלו. מרבית הילדים עסקו בהשרדות ובהברחות מזון אל תוך הגטו. רבים מהם נתפסו בזמן ההברחות, אך אחדים הצליחו להבריח מזון מהצד הארי ולקיים את משפחותיהם.
היהודים הכלואים בגטאות ניהלו מאבק עיקש להישרדות. הניסיון היומיומי להחזיק מעמד ולשרוד היה במידה מסוימת תגובה אנושית טבעית. לדבקות בחיים היה מימד מוסרי ודתי שהתמצה במושג
"קידוש החיים", מושג זה יוחס לרב ניסנבוים, מראשי הציונות הדתית בוורשה: "זוהי שעה של קידוש החיים ולא של קידוש השם במוות". זהו מאבק הישרדות, לשמור על צלם אנוש, לא לאבד תקווה ולעמוד בחיי היומיום בגטו ולשרוד . היהודים נאחזו בחיים וביטוי לכך היה מספרם הקטן של המתאבדים.
מציאות החיים הקשה בגטו הצמיחה תופעות שליליות שפגעו במבנה המשפחה, בחיי הציבור ובקהילה. עלו תחושות שונות של סלידה ומחאה מהתנהגותם של האנשים בגטו מגניבת מזון ועד קיומו של קונצרט בשעה כה קשה. היו פערים חברתיים (עוד מבחוץ, וגם מתעשרים חדשים – המבריחים: ארגון מפני האשפה) והעשירים יכלו ללכת לבתי קפה, להופעת קברט, והתנהלו ויכוחים קשים, בין הרצון להמשיך לחיות לבין העובדה שאנשים מתים ברחובות.
יחד עם זאת, גילו היהודים כוח הישרדות, שנבע מיצר הקיום וממסורת יהודית של עזרה וערבות הדדית. 
תנועות נוער – מאפייני הפעולות
"היינו שם אך לא חיינו שם", מעיתונות המחתרת בגטו ורשה.
ערב מלחמת העולם השנייה  תפסו תנועות הנוער במזרח אירופה מקום חשוב בקהילה היהודית. שאיפתם הייתה לשנות את פני המציאות, אם לפי הציונות ע"י עלייה לארץ-ישראל והצטרפות לקיבוץ, ואם בתיקון חיי הקהילה המקומית. הם ארגנו הרצאות, טקסים, טיולים, עיתונים והקימו קיבוצי הכשרה לקראת העלייה לא"י.  בפולין פעלו תנועות נוער רבות אשר ייצגו את מגוון הדעות הפוליטיות של יהדות פולין באותה עת.
עם כיבוש פולין ברחה רוב הנהגת תנועת הנוער מזרחה. אולם, כדי שלא יפקירו את חניכיהם ללא כל הנהגה חזרו אחדים מהמדריכים הבכירים לאזור הכיבוש. מדריכים אלה, שביניהם היה מרדכי אנילביץ' מ"השומר הצעיר", ינהיגו בעתיד את המרד בגטאות. בשלב זה אין מטרתם להמריד, כי אם הישרדות של עצמם, הישרדות תנועתית וחינוך הנוער.
המדריכים חזרו לוורשה, שלחו שליחים לחפש חניכים לשעבר וכך קמו לאיטן תנועות הנוער. בוורשה הייתה רוב ההנהגה. בגטו החלו המדריכים בארגון תנועות הנוער ושיקומן. קן התנועה בגטו הפך למפלט ועזרה בהישרדות רוחנית.
החיים בגטו ערערו את המסגרות החברתיות הקיימות כמו גם את חיי הקהילה והמשפחה, בעוד שההנהגה היהודית המבוגרת התקשתה מאד להסתגל אל המצב החדש, וכן גם ההורים במסגרת המשפחתית ברי שחברי תנועות הנוער הצליחו להסתגל אל המצב הנוצר ביתר קלות. הקשר הקבוע של הצעירים בגטו עם התנועה והפעילויות השוטפות הפכו את התנועה למסגרת תומכת המעניקה בטחון מסוים לצעירים בעולם שהיה מעורער לחלוטין. כך למשל בורשה היה מניין החברים המאורגנים במסגרת התנועות דומה למספר החברים בתקופה שלפני המלחמה.
פעילות תנועות הנוער לפני השילוחים להשמדה במסגרת הפתרון הסופי התמקדה במספר תחומים:
1.      פעילות חינוכית ועזרה לתושבי הגטו – התנועות הקימו מרכזים ובהם חדרי עיון וספריות חשאיות. בתקופה הראשונה בחיי הגטו התקיימה הפעילות בורשה במימון של הג'וינט. הם ארגנו מסגרות חינוך מחתרתיות לילדי הגטו בשיתוף ועדי הבתים, קיימו חוגי לימוד, מועדונים ובתי-ספר חשאיים, אספו ילדים מהרחוב, נתנו להם צלחת מרק ביום ולימדו אותם שירה על א"י, קרוא וכתוב ועוד. הם הקימו בתי-תמחוי ועזרו בהזנת ילדים ומבוגרים. בגטו לודז' שם היה הרעב כבד במיוחד החלו חברי תנועות הנוער לעבד חלקות של גני ירק בתוך הגטו וניסו על ידי כך להקל על הרעב. עקב התנגדותו של יו"ר היודנראט רומקובסקי נאלצו להפסיק ולהצטרף אל עבודת פועלי בתי המלאכה שהוקמו בגטו.
2.       יצירת קשרים עם גטאות אחרים – גטו ורשה שימש מרכז ממנו יצאו שליחים לגטאות אחרים כדי לפקח על שיקום פעילותן של תנועות הנוער גם בערים אחרות וכן להעביר מידע. הקשרים עם גטאות אחרים התנהלו באמצעות קשרים וקשריות אשר יצאו את הגטו תוך סיכון עצמי ולעיתים באמצעות זהות נוצרית שאולה. מחוץ לגטו היו צפויים לסכנת מוות עקב האיסור המוחלט על היהודים לשהות מחוץ לגטאות ורבים מהקשרים והקשריות היו בעלי חזות ארית. יחד עם זאת, רבים מן הקשרים מצאו את מותם בדרכים. הקשרים שימשו מקור מידע והכוונה לפעילות. לאחר תחילת הפתרון הסופי הביאו הקשרים למערבה של פולין את הידיעות על הרציחות ההמוניות.   הקשרים אף חפשו דרכי מילוט מפולין הכבושה כאשר בראש עמדה השאיפה להגיע לארץ-ישראל.
3.      פרסום עיתונות מחתרתית – על-אף האיסור על היהודים לקבל כל מידע מן החוץ (עיתונות/ רדיו)  החלה להופיע עיתונות מחתרתית בגטו ורשה במרץ 1940 וכמעט כל תנועות הנוער הוציאו עיתונות מעין זאת. העיתונים הופצו בקרב אוכלוסיית הגטו בזהירות. תנועת בית"ר הוציאה בגטו ורשה שני עיתונים ("המדינה ו"מגן דוד"). הם הודפסו על נייר העתקה דק שיהא קל להסתירם. העיתונים אף נשלחו לגטאות אחרים. בעיתונות זאת הופיע מידע על המתרחש בפולין ובעולם, דיווח על מצב היהודים בגטאות, הועלו נושאים שונים הקשורים לחיי היהודים בגטו. הופיע גם חומר הסברה לגבי הפעילות הציונית וכן מידע מארץ-ישראל. עם תחילת השילוחים למחנות ההשמדה הופסקה הופעת העיתונים לזמן מה ואחר-כך התחדשה בהיקף מוגבל. לאחר תחילת השילוחים הועברה האינפורמציה לגבי מהותם האמיתית של השילוחים ואף קריאה למרד אקטיבי.
לרוב, מתחו חברי תנועות הנוער ביקורת על מדיניות היודנראט, בעיקר מבחינה חברתית, שכתוצאה מכך, לדעתם, נפגעה האוכלוסייה החלשה בגטו. אם בעבר פעלו תנועות הנוער הציוניות להכשרת חניכיהם לקראת עלייה לא"י, הרי שכעת פעלו בגטו לטובת כלל הציבור. חברי תנועות הנוער היו צעירים, משוחררים מנטל האחריות למשפחה, שהעזו לבקר ולתור אחר פתרונות – גם אם הם קיצוניים, למצבם הקשה של היהודים בגטו.
לסיכום: עד תחילת הפתרון הסופי המשימה העיקרית של תנועות הנוער לא הייתה בתחום ההתקוממות. היה זה מאבק לקיום יומיומי, יחד עם זאת, הודגשה החובה לשמור על עולמם הרוחני והאידיאולוגי של הצעירים. ההתארגנות היהודית הביאה לירידה משמעותית בתמותה מרעב ומגיפות. אך דווקא כשמצאו דרך לשרוד החלו האקציות – השילוחים למחנות המוות. או אז ינקטו הצעירים בגטו בדרך האקטיבית, במרד גלוי.
יחד עם זאת, חברי תנועות הנוער אשר נותרו בחיים לאחר המלחמה הביעו חרטה על כך שלא החלו בהכנות למרד מזוין מיד עם פרוץ המלחמה. כך טען יצחק צוקרמן בשנת 1947:"…לוא הייתי יכול להחזיר את גלגל ההיסטוריה אחורנית, לשנת 1939, הייתי אומר: מרד מיד. כי היה לנו הרבה יותר זקיפות קומה, הרבה יותר הרגשה אנושית, כי היה בלבנו הרבה יותר מרץ, כי היה לנו אז הרבה יותר נשק…"
ארגון הגטו וניהולו על-ידי היודנרטים ופעילות ארגונים נוספים בגטו
היודנראט – ההנהגה היהודית בגטו
עד פרוץ מלחמת העולם השנייה הורכבה ההנהגה היהודית בפולין מראשי המפלגות הפוליטיות וממנהיגי תנועות הנוער. כמו-כן הייתה הנהגה חרדית – אורתודוכסית שעליה נמנו הרבנים הגדולים. עם פרוץ המלחמה נמלטו מנהיגים אלו מפולין והשאירו את היהודים ללא מנהיגות ראויה לשמה.
הבסיס החוקי ליודנראט: עם כיבוש פולין הורו הגרמנים באיגרת הבזק של היידריך על הקמת היודנראט – מועצה יהודית בכל קהילה יהודית. כמו-כן, פורסמה פקודת מושל הגנרלגוברנמן, הנס פרנק, ב- 28 בנובמבר 1939, לפיה יוקם יודנראט בן 12 חברים בקהילות קטנות ויודנראט בן 24 חברים בקהילות גדולות. היודנראט יבחר את היו"ר והנאצים יאשרו את הבחירה.
הנאצים רצו גוף יהודי שיהיה אחראי לביצוע הוראותיהם, ואשר יורכב מאישים סמכותיים, כמו רבנים, כדי לנצל את מרותם והשפעתם ולהבטיח צייתנות.
מבנה היודנראט: חברי היודנראט השתייכו בד"כ לצמרת החברה היהודית מלפני המלחמה. רובם היו אנשי ציבור או בעלי ממון, אך כאמור לא השתייכו להנהגה הותיקה וניסיונם כמנהיגים ציבוריים לא היה רב. היו סוגים שונים של אנשים שפעלו במסגרת היודנראט כאשר חלקם  היו נאמנים ומסורים לקידום העניין היהודי ועזרה ליהודים במצוקה ואחרים היו מושחתים וניסו לנצל מעמדם האישי לתועלתם האישית. הסוג השני היה בעיקר בשלבים המאוחרים, לקראת ביצוע ה"פתרון הסופי, אז נרצחו או סולקו המנהיגים הראשונים ומונו אנשים הנוחים לנאצים, שהשתמשו באמצעי כפייה וניצלו חוסר האונים בגטו תוך דרישת ציות אבסולוטי. ניתן לומר, כי חברי היודנראטים במזרח-אירופה ניסו לבצע את התפקיד הקשה שהוטל עליהם, מתוך תחושת נאמנות לציבור היהודי בגטו.
מטרות הנאצים בהקמת היודנראט:
1.      היודנראט היווה נציגות יהודית מוכרת ומוסמכת הנושאת באחריות אישית לביצוע המדיניות הנאצית – הם אולצו למלא הוראות ופקודות הנאצים, חסכו במשאבים ובכוח אדם גרמני ושימשו כמתווכחים בין יהודי הגטו לבין הנאצים.
2.      הפניית זעם ומרירות כלפי היודנראט ולא הנאצים.
3.      צמצום ההתנגדות הפנימית לביצוע המדיניות הנאצית.
4.      הטעיה והסוואה כדי למנוע התנגדות – מתן הרגשה ליהודים כי חייהם מתנהלים כבעבר ע"י הנהגה יהודית, שתגן על האינטרסים שלהם.
5.      צמצום החיכוך עם היהודים – הפרדה מוחלטת בין הגזעים.
תפקידי היודנראט:
א.    תפקידי היודנרארט מול הגרמנים – בפקודה!
היודנראט חויב למלא ולבצע את הוראות הגרמנים, שהלכו והחמירו בהתמדה. ליודנראט הייתה אחריות כוללת ומחויבות כוללת, שלא הוגדרה מראש.
1.      ריכוז והעברת היהודים ומציאת מקומות מגורים ליהודי הכפרים והעיירות בגטו – על היודנראט הוטלה אחריות מלאה וכוללת על העברת היהודים אל הגטו וריכוזם בצורה מסודרת. היודנראט דאג למציאת מקומות מגורים לאלפי המשפחות שנדחסו אל תוך הגטו. הבעיה החמירה בגטאות הגדולים, דוגמת גטו ורשה שם הצטופפו קרוב לחצי מיליון איש.
2.      רישום תושבי הגטו ועריכת מפקדים לשם חלוקת מזון, מעקב, שליחה לעבודות כפייה – רישום האוכלוסין נעשה לפי קריטריונים של מין, גיל, מקצוע וקריטריונים מוכתבים נוספים. היה זה במטרה לארגון פנימי של הגטו והן לעדכונם של הגרמנים.
3.      סיוע בהחרמת רכוש, תשלומי ביצוע קנסות ויישום גזירות שונות והקפדה על נהלים – כמו הקפדה על ענידת הטלאי הצהוב או גילוי רכוש מוסתר.
4.      דאגה להיגיינה בגטו – תברואה ובריאות – למרות שמטרת הנאצים הייתה ליצור בגטו תמותה טבעית באמצעות הרעבה וצפיפות (אמצעי הכחדה עקיף), הם דרשו מהיודנראט למנוע זיהומים ומחלות ולשמור על רמת בריאות ותברואה נאותים.
5.      ארגון ואיסוף היהודים לגירושים – עם תחילת ה"פתרון הסופי" ב- 1942 היה ממונה היודנראט על הכנת הטרנספורטים – המשלוחים למחנות ההשמדה. היה זה התפקיד הבעייתי והכאוב ביותר שהוטל על היודנראט: ההחלטה מי ימות ראשון. הם נאלצו לאסוף אנשים מהבתים, החצרות ומקומות המחבוא ולרכזם בנקודות איסוף, לעיתים תוך שימוש בכוחות המשטרה היהודית.
בכל פעולותיו תיווך היודנראט בין היהודים לבין השלטונות הגרמנים.
את הפעולות ביצע בסיוע המשטרה היהודית, שהוקמה בפקודת הנאצים. אנשי המשטרה היו פטורים מעבודות כפייה ותשלומי כופר. אמנם לא זכו במשכורת אך קיבלו תוספת במנת המזון. כדי להתקבל היה צורך בכושר גופני ורצוי היה ניסיון צבאי קודם. תפקידי המשטרה היהודית: סיפוק דרישות הנאצים ושירות הצרכים היהודיים הפנימיים שנקבעו ע"י היודנראט.
ב.    תפקידי היודנראט מול הקהילה – בהתנדבות
מדובר בתפקידים שלקחו עליהם היודנראט מתוך אחריות מוסרית. התפקידים נבעו מצרכי הקיום של הציבור היהודי בגטו, מתוך "קידוש החיים" והצורך לשמר את החברה יהודית כחברה אנושית:
1.      אספקת מזון – בגטו הייתה מצוקת רעב קשה ביותר. הגרמנים אמנם סיפקו מזון לגטו אך בכמויות מזעריות. לכן עסק היודנראט במציאת דרכים להבאת מזון וחלוקתו באופן שווה בין המשפחות. למשל: גידול ירקות ליד הבתים, בגנים ציבוריים, העלמת עין ממבריחי המזון, הקמת מטבחים לעניים, טחנות קמח ומאפייה והפעלת תעשייה במטרה למכור התוצרת עבור מזון. בגטו וילנה יצרו קמח ועמילן מקליפות תפו"א יבשות, סבון מעצמות סוסים וסירופ וסוכריות מתפו"א.
2.      עבודה ותעשייה – היודנראט היה מעוניין להעסיק את יהודי הגטו בעבודות תעשייה, בעיקר בגטאות הגדולים. הסיבות לכך: הצלת הגטו באמצעות עבודה – להראות את יעילותו של הגטו, הרצון "לקדש את החיים" לשמור על אורח חיים יהודי יצרני ובכך אשלו את עצמם כי כך יאריכו את משך קיומו של הגטו, מקור יציבות בגטו – למנוע אבטלה ומקור הכנסה חשוב ליודנראט. בעיקר בתקופת הגירושים רבים הסתערו על בתי המלאכה כדי להשיג "פתקה", המוכיחה נחיצותם בגטו ומונעת את גירושם.
3.      גביית מסים.
4.      היגיינה ובריאות – על אף המחסור הקשה ניסה היודנראט ככל יכולתו. הוא הקים שירותי בריאות, מעבדות, יחידות חיטוי, מרפאות לילדים, לאמהות הרות, בתי מרקחת, טיפול שיניים. בגטו לודז', למשל, היו 5 בתי"ח עם 3,000 מיטות.
5.      חינוך ותרבות – הם פתחו בתי-ספר, גנים והכשירו מורים. את החינוך העל-יסודי קיימו בסתר, כי נאסר ע"י הנאצים. הם מימנו משכורות מורים, פתחו קורסים להכשרה מקצועית ועודדו פעולות תרבות: תיאטראות, הרצאות, ספריות, תזמורות, תערוכות, ספרות, שירה, ציור ופיסול.
6.      שמירה על הסדר והחוק – הקימו בגטו בתי-משפט, בתי-סוהר ונעזרו באנשי המשטרה היהודית לניהול "חיים נורמליים" בגטו, להגן על היושבים מפני פושעים, לכוון את התנועה ועוד.
•        עזרה וסעד לנזקקים.
הקשיים והלבטים שעמדו בפני חברי היודנראט במילוי תפקידם ואופן התמודדותם:
א. הדילמות עד לביצוע "הפתרון הסופי" – מכיבוש פולין 1939 עד יוני 1941
בתקופה הראשונה 1939-1941 הייתה ליודנראטים האפשרות לנהל ולארגן את הקיום של היהודים תחת המשטר החדש. בתרופה זאת התלבטו ראשי היודנראט בבעיות הבאות:
1.      מציאת איזון בין חובת הציות לגרמנים לבין טובת הגטו  – הקושי העיקרי היה לא האם למלא את הפקודות, אלא כיצד למלא את הפקודות. האם לציית ולעשות כפי שנאמר לטובת הגטו במטרה לנהל חיים סדירים כבעבר ולמנוע מעורבות יתר של הגרמנים בגטו או לחרוג מעט ולהעלים עין.  היו ראשי יונדראט שצייתו מפחד הגרמנים ומפחד שיפגעו בגטו עצמו ונראו בפני היהודים כמשתפי פעולה, והיו שעזרו לתושבי הגטו ואף סכנו את חייהם.
 
2.      כיצד להתמודד עם יחס הציבור היהודי ששנא ובז להם – יחס זה נבע הן משיתוף הפעולה של היודנראט עם הוראות הנאצים והן משנאת "המשטרה היהודית" שזוהתה עם היודנראט והן בגלל אורח החיים הראוותני וזכויות היתר שנטלו לעצמם אחדים מהיודנראט. בעיקר נבעה השנאה מחלוקת המזון הלא הוגנת, מחוסר השוויון החברתי וחוסר הצדק הכלכלי בגטו, מאמצעי הכפייה ותשלומי המסים.
ב. עם ביצוע "הפתרון הסופי" 1941 – 1945
עם "מבצע ברברוסה" – פלישת הגרמנים לברית-המועצות ביוני 1941 הועמדו היודנראטים בפני דרישות חדשות: לספק מידי יום אלפי אנשים למשלוח "להתיישבות מחדש", "שילוחים למזרח" – ביטויים שמשמעותם התבררה במהרה ליודנראטים והם הבינו, כי הכוונה לשילוחים של יהודים למחנות ההשמדה. הדילמות אם כך היו":
1.      האם וכיצד לבצע את הוראות הגרמנים בתקופת הגירושים - הם נאלצו להכין רשימות למשלוחים תוך ביצועם בסדר, בשקט ושימוש בכוחות המשטרה בזמן ה"אקציה". הדילמה הייתה האם לנהל מדיניות שיש בה סיכוי להציל לפחות חלק מתושבי הגטו, ואם כן אז את מי לגרש ראשונים מהגטו: ילדים, זקנים, חולים? לכל יו"ר יודנראט הייתה שמורה ההכרעה הפנימית-אישית. חלק שלח את הילדים והקשישים בטענה שאינם מועילים לגטו, אחרים זעקו "שאינם אלוהים" ואינם מסוגלים להכריע.
2.      כיצד להתייחס לארגוני המחתרת ולמאבק המזוין – חלק ראו בפעילות המחתרת הודאה בחולשת מנהיגותם מצד אחד, והודעה בקיומה של מנהיגות מחתרתית מצד שני. מנהיגי היודנראט חששו, כי פעילות המחתרת ותמיכתם בה מסכנת את תושבי הגטו ועלולה להביא לחיסול הגטו. רבים התלבטו האם לתמוך בבריחה ליערות, האם לתמוך בהכנות למרד תוך שיתוף פעולה בארגון. הם התלבטו כיון שכל כשלון בבריחה או במרד עשוי היה לגרור פעולת נקם מצד הגרמנים כלפי כל תושבי הגטו. היו שתמכו בבריחה או בביצוע המרד בטענה שאין כבר מה להפסיד, אך רובם התנגדו וחלקם אף הלשין על חברי מחתרת.
בנוסף התלבטו האם לשתף את ציבור הגטו בידיעותיהם על ההשמדה – הם ידעו כי המשלוחים לעבודה מזרחה מכוונים למעשה להשמדה.
דוגמאות למדיניות היודנראטים:
אדם צ'רניאקוב, יו"ר יודנראט בגטו ורשה עמד בראש יודנראט שמנה 25 איש. הוא נקט עמדה פתוחה וליברלית כלפי תושבי הגטו. הוא אפשר הברחה וניסה למנוע עד כמה שניתן היה את התערבות הגרמנים בנעשה בגטו.
אדם צ'רניאקוב ניהל יומן באורח רצוף מ- 6 בספטמבר 1939 עד יום מותו, ובאמצע שנות השישים הגיע היומן ל"יד ושם". הדפים האחרונים ביומנו:
20.7.1942
ב- 7.30 בבוקר בגסטאפו, שאלתי את מנדה, כמה אמת יש בשמועות (על אקציה לגירוש יהודים). ענה שלא שמע על כך כלום. אחריו פניתי אל בראנדט, הוא ענה שלא ידוע לו שום דבר שכזה.
על השאלה, אם הדבר בכל זאת יכול להתרחש, ענה שהוא אינו יודע כלום. יצאתי ממנו לא-בטוח. פניתי אל הממונה עליו, הקומיסאר ביהם. הוא ענה שאין זה המדור שלו, שאולי יוכל הוכנמאן להודיע משהו על רקע השמועות. העירותי, שלפי השמועות המופצות עומד להתחיל הפינוי היום בשעה 19.30. ענה, שהוא היה ודאי יודע משהו, אילו היה כך. באין מוצא אחר פניתי אל סגן מנהל מחלקה 3, שרר. הוא הביע תמיהה על השמועה וטען, שגם הוא אינו יודע כלום על כך.
לבסוף שאלתי, אם אני יכול להודיע לאוכלוסייה שאין סיבה לפחד. ענה שאני יכול, שכל מה שמספרים הוא שטויות ודברי הבל. ציוויתי ללייקין, שיודיע על כל דרך התחנות האזוריות. (…)
22.7.42
בבוקר בשעה 7.30 בקהילה. גבולות הגטו הקטן שמורים על-ידי חטיבה מיוחדת, מלבד הרגילה. בשעה 10 הופיעו שטורמבאנפיהרר הפלה עם חבריו. ניתקנו את הקשר הטלפוני. הילדים פונו מן הגינה שממול. הוצהר לנו, שהיהודים ללא הבדל מין וגיל, מלבד יוצאים מן הכלל מסוימים, יפונו מזרחה. היום עד שעה 4 יש לספק 6,000 נפש.
וככה (לפחות) יהיה בכל יום.
שטורמבאנפיהרר הפלה (הממונה לפינוי) הזמין אותי אל חדר העבודה והודיע לי שאשתי לעת עתה חופשייה היא, אך אם הפינוי ייכשל, היא הראשונה תומת בירייה כבת ערובה.
צ'רניאקוב סירב לתת יד ללכידת יהודים לגירוש וב- 23 ביולי 1942 בארבע אחר-הצהרים התאבד בבליעת רעל בחדרו במשרדי היודנראט. על שולחן עבודתו מונח היה פתק בכתב ידו המיועד לאשתו ובו נכתב: "תובעים ממני להרוג במו ידי ילדים מבני עמי. לא נותר דבר זולת המוות", "דורשים למחרת עשרת אלפים, אחר-כך לפי 7,000".
חיים רומקובסקי , יו"ר היודנראט בגטו לודז' – עמד בראש הגטו מאז הקמתו ועד לחיסולו באוגוסט 1944 אז נשלח עם משפחתו להשמדה. שני עקרונות מרכזיים הנחו את רומקובסקי בניהול הגטו: העיקרון הראשון היה שכנוע הגרמנים והיהודים, כי יש לנצל את כוח העבודה שבגטו כדי להפכו ל"גטו מועיל", ואכן הוא הצליח להקים מפעלי תעשיה יותר מכל גטו אחר בהאמינו כי רק דרך העבודה היצרנית ניתן יהיה להציל יהודים.
העיקרון השני היה מנהיגות סבגנמון רודני, מנהיג יחיד שהכל נעשה על-פי דרכו. הוא הטיל מרות קשה על תושבי הגטו, שלח בעזרת מקורביו אשר שלטו בגטו ביד ברזל. הוא כונה "מלך היהודים",  ניהל את הגטו בדרך ריכוזית והתערב בכל פרט ופרט. הוא מינה את עצמו לשופט עליון וערך חופות וקדושין. הוא דרש כי יתנו לו את הכבוד הראוי לו. רומקובסקי הפך את גטו לודז' לגטו יצרני והגרמנים לא חיסלו אותו עד סמוך מאד לתבוסתם במלחמה. רומקובסקי עצמו היה שנוא בגטו ובסופו של דבר נרצח על-ידי יהודי במחנה עבודה אליו נשלח.
נאום רומקובסקי בזמן גירוש הילדים
מגטו לודג' – 4 בספטמבר 1942
 …על הגטו ירדה מכה קשה. דורשים ממנו את היקר לו ביותר – ילדים ואנשים זקנים.
אני לא זכיתי לילד משלי ולכן את שנותיי הטובות ביותר הקדשתי לילד. אני חייתי ונשמתי יחד עם הילד.
לא שיערתי מעולם, שידי שלי, ייאלצו להגיש את הקורבן למזבח. בימי זקנתי אני נאלץ להושיט את ידי ולהתחנן: "אחי ואחיותיי, תנו לי אותם! – אבות ואמהות, תנו לי את ילדיכם…"
(בכי תמרורים מזעזע בקרב הציבור הנאסף)…
אתמול במשך היום נתנו לי פקודה לשלוח מעל עשרים אלף יהודים מן הגטו, ואם לא –
"נעשה זאת אנחנו". הועמדה השאלה: "האם היה עלינו לקבל את הדבר ולעשות זאת בעצמנו,
או להשאיר זאת לאחרים?
אך כיוון שלא היינו מודרכים על-ידי המחשבה "כמה יאבדו" אלא "כמה ניתן להציל?" הגענו אנחנו, כלומר אני והמקורבים אלי בעבודה, למסקנה שיהיה הדבר קשה ככל שיהיה, אנו מוכרחים לקבל את ביצוע הגזירה לידינו. אני מוכרח לבצע את הניתוח הקשה השותת דם, אני מוכרח לקטוע איברים, בדכי להציל את הגוף! אני מוכרח ליטול ילדים ואם לא, עלולים להילקח,
חס ושלום, גם אחרים…
(יללות איומות)
לא איש נחמות אני היום. גם לא באתי להרגיע אתכם היום, אלא לחשוף את כל כאבכם וצערכם. באתי כמו גזלן, לקחת מכם את היקר ביותר ללבכם. ניסיתי בכל כוחותיי לבטל את רוע הגזירה. לאחר שלא ניתן לבטלה, ניסיתי למתן את הגזירה. רק אתמול ציוויתי על רישום של ילדים בני תשע, רציתי לפחות להציל את השנתון האחד – בגיל מ- 9 עד 10. אבל לא רצו לוותר לי.
דבר אחד עלה בידי – להציל את הילדים שמעל גיל 10. תהיה זאת נחמתנו בצערנו הגדול.
יש לנו בגטו רבים חולי שחפת, שימיהם או אולי השבועות שלהם ספורים.
איני יודע, אפשר שזוהי תכנית שטנית, ואולי לא, אך איני יכול להתאפק מלהביע אותה:
"תנו לי את החולים הללו, ובמקומם אפשר יהיה להציל בריאים". אני יודע כמה יקר לכל אחד החולה שבביתו, כל שכן אצל היהודים. אולם בשעת גזירה מוכרחים לשקול ולמדוד את מי יש להציל, מי יכול להינצל ואת מי מותר להציל.
השכל הישר מחייב, שמוכרח להינצל זה שניתן להציל והוא בעל סיכויים להינצל, ולא זה שאין אפשרות בלאו הכי להצילו…
 לסיכום, היו סוגים שונים של חברי היודנראט ועל כן אין לשפוט את היודנראטים ככלל. הייתה קיימת קשת רחבה של התנהגויות שנבעה מהתנאים ומהנסיבות השונים: מקום, זמן, אישיות ויחס האוכלוסייה המקומית ליהודים.
יש לזכור, כי היודנראט אמנם ביצעו את הוראות הנאצים, אך לא היו משתפי פעולה. הם עשו זאת תוך כפייה וטרור אכזרי. משפחות היודנראט היו בני ערובה בידי הנאצים וכך גם הגטו כולו. הם פעלו בתנאים קשים ומתוך חוסר ברירה. חלקם שיתף פעולה בלית ברירה, חלקם ניסה לבטל את רוע הגזירה וחלקם העדיף להתאבד ולא לבצע את הפקודה.
פעילות ארגונים נוספים בגטו
מראשית ימי הכיבוש החל הציבור היהודי להתארגן כדי לסייע לנזקקים בגטו. תחילה הוקם המוסד לעזרה עצמית בורשה וכעבור זמן קצר פעלו שלוחותיו ברחבי הגנרלגוברנמאן. המוסד לעזרה עצמית הפעיל רשת של ועדי בתים שעזרו למשפחות חסרות כל. בגטאות הגדולים, בעיקר בגטו ורשה, התפתחה פעילות רחבה של ועדי הבתים, שטיפלו בתברואה וניקיון הבתים כדי למנוע מחלות, הפעילו מטבחים ציבוריים, דאגו למקום מגורים לאלפי הפליטים, אספו כסף, רהיטים ובגדים מאמידי הגטו, סיפקו פחם ולבוש חם לנזקקים, טיפלו ביתומים ובילדים שהוריהם נשלחו למחנות וארגנו פעילויות חינוך ותרבות. הג'וינט, ארגון עזרה וצדקה אמריקאי, אשר פעל בפולין מאז מלחמת העולם הראשונה, התגייס לעזרת היהודים, שלח מזון ומוצרים, כמו לבוש, בכמויות גדולות עד סוף 1941, עת נכנסה ארה"ב למלחמה. בסיועו אף הוקמו מטבחים עממיים, גני ילדים ומסגרות רפואיות – מרפאות ובתי-חולים באישור הנאצים שנועדו להתגבר על המחלות. חשיבותן הייתה יותר מוראלית בהעדר תרופות וציוד. כמו כן, פעלו בגטו ארגוני בריאות, אשר פעלו בגטו ורשה לפני פרוץ המלחמה, כמו ארגון הבריאות צנטוס.
דוגמה: פעילותו של יאנוש קורצ'אק, שניהל בית יתומים בגטו וארשה עד להשמדה בטרבלניקה  ב- 1942.
פרק 6: השואה בימי ביצוע "הפתרון הסופי" - יוני 1941 (מהפלישה לברה"מ) ועד הכנעת גרמניה - מאי 1945
"הפתרון הסופי" – (בספר עמ' 94) הוא אחד משמות הצופן למבצע המבעית ביותר בדברי ימי האנושות. מבצע זה החל עם מבצע ברברוסה בקיץ 1941, ובעיקר בשנים 1942 – 1943, ובמהלכו הושמדו שישה מיליון יהודים, רובם המכריע של יהודי אירופה. מערכת ביורוקרטית מתוחכמת ויעילה הוקמה, לראשונה בתולדות האנושות, למטרה רצחנית אחת: להשמיד את יהדות אירופה.
גישות שונות לשאלת הנסיבות ועיתוי ההחלטה על ביצוע הפתרון הסופי:
עד היום חלוקות הדעות בין ההיסטוריונים בשאלה: מתי התקבלה ההחלטה לרצוח את מיליוני היהודים באירופה, ואולי אף מעבר לה. האם כבר בספרו "מיין קאמפף", קבע  היטלר, או שמא רק בעקבות מבצע ברברוסה עקב אילוצים צבאיים ומסות של יהודים? מעולם לא נמצאה פקודה כתובה חתומה בידי היטלר, שרק הוא יכול היה להחליט על פעולה קיצונית טוטלית שכזו. ב"מיין קאמפף", אמנם, מציין היטלר, כי היה צריך להרוג אלפי יהודים בגז במלחמת העולם הראשונה, אך הייתה זו שאיפה בלבד, ולא תכנון ארוך טווח – לא מדובר בהשמדה פיסית, כי אם מציאת פתרון לטפילים היהודים.
עם עלייתם לשלטון של הנאצים הם דגלו בדחיקת היהודים להגירה כפויה. אולם, הנאצים לא מצליחים להיפטר מבעית היהודים. ככל שהם מצליחים במלחמה וכובשים יותר שטחים, כך מתווספים יותר יהודים תחת שלטונם. במהלך הכיבושים דנים הנאצים בבעיה ומנסים לאתר פתרונות, כגון: תכנית מדגסקר או לובלין, שלא מצליחות לצאת אל הפועל.
בשנת 1941 הנאצים מתכננים את הפלישה לברה"מ. הם מודעים לעובדה, כי בברה"מ חיים כחמישה מיליון יהודים. מדובר בכמות המאיימת על הנאצים. ביום בו מתחיל מבצע ברברוסה מתחיל, איפה, השלב הראשון של "הפתרון הסופי". למה דווקא במועד זה החל הפתרון הסופי?
1.      בעיקר בגלל המסה הגדולה של היהודים, שהיה צריך להתמודד אתם. הגרמנים החליטו להקים גטאות לזמן מוגבל.
2.      כאן נפגשת האנטישמיות הנאצית הגזענית עם הזיהוי של היהודים כאויבים קומוניסטים עם חוסר המוצא בניסיונות להיפטר מהיהודים (במקביל: ביקורת מבית על אותנסיה + פונקציונלי: צוות מיומן + מערכת חיסול).
3.      מלחמה נגד היהודים הטפילים.
4.      המלחמה והניצחונות הרבים עד כה חיזקו את עליונות הגרמנים, הסירו את הבלמים המוסריים ואת ההכרח להתחשב בדעת הקהל העולמית.
ב- 22 ביוני 1941 החל "מבצע ברברוסה", שכלל פלישה של כוחות יבשה ואוויר. הגרמנים שלחו למערכה כ- 3 מיליון חיילים. בעקבות הצבא נכנסו לשטחים הכבושים ארבע "עוצבות מבצע" של ה- ס.ס., האיינזצגרופן (500 – 1,000 איש), שהחלו במסע רציחות וחיסולים אכזריים בהתאם ל"פקודת הקומיסרים". מאות אלפי אזרחים סובייטים נרצחו באכזריות בעיירות ובכפרים.
אך עיקר המאמץ של היחידות הללו התרכז בחיסולן של הקהילות היהודיות בשטחים המערביים של ברה"מ. על היהודים בשטחים הכבושים הוטלו הגזירות שונות, וחל תהליך הגטואיזציה (לנצלם ככוח עבודה למען צרכי המלחמה) , והאיינזצגרופן פיקחו על העברתם של היהודים לגטאות ההולכים ומוקמים. בנוסף, הם פעלו להסית את האוכלוסייה המקומית לבצע פוגרומים ביהודים. 
א.   שלבים בביצוע "הפתרון הסופי":
1. רצח בבורות המוות -  הניסיון שנצבר עד כה בגטאות הוכיח, כי ריכוז היהודים בגטאות אינו מביא לחיסולם בקצב הדרוש ובכמות הדרושה. מטרתם העיקרית של האיינזצגרופן הייתה לעבור מישוב לישוב, תוך כדי התקדמות הצבא אל פנים ברה"מ, לאסוף את היהודים שהתגוררו שם (לעיתים נטען כי הם נשלחים למחנה עבודה או "לשם העברה לפלשתינה"),  לרכזם בקרבת מקום, שם נצטוו  היהודים להתפשט, הובלו לשפת הבורות, או הוכנסו לתעלות שהוכנו מבעוד מועד, שם ירו בהם. דוגמאות: גטו וילנה  שבליטא – זמן קצר לאחר הקמת הגטו: הוצאו אנשים לפונאר = אתר השמדת המונים ליד וילנה. הקורבנות נורו על שפת בורות, שהפכו לקברים המוניים (ראה מושג בספר). בתקופה של חצי שנה עד דצמבר 41' נרצחו שני שליש מיהודי וילנה, כ- 80,000, וכך קרה בכל הערים הגדולות שנכבשו מברה"מ. בקייב, בירת אוקראינה, פרסמו הנאצים מודעה הקוראת ליהודים להתאסף למחרת לשם מעבר לישוב אחר. המוני יהודים התרכזו ב- 29 בספטמבר 1941 והופנו אל באבי יאר. שם נאלצו למסור דברי ערך, להתפשט ולהתקדם אל קיר הגיא שם נורו בתוך יומיים 33,771 יהודים. ב- 1943 ניסו הנאצים לטשטש עקבות הרצח בשרפת הגופות.
לצורך מבצעי החיסול המיוחדים הוכפפו מפקדי הצבא למפקדי האיינזצגרופן. (משמע: הצבא לא עסק רק בלחימה, כי אם גם בחיסול היהודים. מכאן ניתן ללמוד כיצד הצליח כוח אדם מוגבל יחסית להשתלט על המרחבים הגדולים שנכבשו מברה"מ). הרציחות התבצעו אף בסיוע של האוכלוסייה המקומית. עד דצמבר 1941 נרצחו ביריות בשטחי ברה"מ יותר ממיליון יהודים.
אולם, שיטת רצח זו הייתה איטית ומסורבלת מדי בעיני הנאצים, אחדים מהרוצחים "התקשו" להתמודד עם המוות האיטי של אחדים מן הנורים והתלוננו על ה"עומס הנפשי", והיה צורך בשיטה סטרילית יותר. שיטה זו התגלתה כלא יעילה, כיון שדרשה עלות גבוהה של אמצעי השמדה וכוח אדם רב. בנוסף, היחס לעמים כבושים אחדים היה כזה, שלא רצו לבצע בקרבם את רצח היהודים, כדי לא לדחותם או לקוממם – קשה להסתיר מהמקומיים. 
2. משאיות הגז – בשלב זה החלו לרצוח בשיטת ההמתה בגזים הנפלטים ממכונית משא, שהופנו בצינורות לתא הפנימי הדחוס אנשים. כך החלה מנובמבר 1941 השמדה באמצעות חנק בייסורים במשאיות הגז. כ- 20 משאיות גז פעלו בשטחי ברה"מ. כ- 700,000 איש נרצחו ע"י משאיות הגז. אך, גם שיטה זו לא הוכיחה היעילות הדרושה. התעורר הצורך לצמצם במידת האפשר את מספר המעורבים במבצע, הן מבחינת הנוחיות והן משום שדבר הפעולות נודע למספר רב מדי של אנשים.
לפיכך, הוחלט לרכז את פעולות הרצח של מרבית היהודים במספר מקומות מצומצם. כך ניתן "למכן" את הרצח וליעלו, לעשותו "מרוחק" יותר מבחינה אנושית ולהגביר את הסודיות מסביבו.
הגיעה השעה לביצוע השלב המכריע: הקמת מרכזי המוות.
3. הקמת מחנה המוות חלמנו – בפולין, בקרבת העיר לודג'. ב- 7 בדצמבר 1941 החלה ההשמדה במחנה. היה זה מחנה ההשמדה הראשון הקבוע אליו הובאו היהודים. הנאצים, שחיפשו שיטה יעילה לחיסול היהודים, החלו להקים מחנות השמדה ובהם מתקני גז. בתחילה בוצעו הרציחות בתוך 3 משאיות שם נחנקו היהודים מגז הבעירה של מנוע המשאית. מחנה חלמנו פעל עד מרץ 1943 ונרצחו בו כ- 320,000 איש. 
4. "מבצע ריינהרד" – היה זה שם הצופן של מבצע ההשמדה של יהודי הגנרלגוברנמאן (על שמו של רינהרד הייריך שנרצח ב- 42' בידי המחתרת הצ'כית). הוא נמשך כמעט שנתיים ממרץ 1942 עד נובמבר 1943 והיה חלק מהותי מהפתרון הסופי של ה"בעיה היהודית". הרקע לביצועו  היה ועידת ואנזה (ראה בפרק הבא), אשר ביקשה למהר ולחסל את כל יהודי אירופה בקצב מזורז יותר.
במסגרת "מבצע ריינהרד" ביקשו הנאצים לארגן ולבצע את "הפתרון הסופי", להקים את מחנות ההשמדה ולבצע את ההשמדה בתוך המחנות. כן, להחרים חפצי הערך של הקורבנות ולהעבירם לגרמניה. במסגרת המבצע הוקמו שלושה מחנות השמדה: בלז'ץ, סוביבור וטרבלינקה.
מספר גורמים קבעו את מקומם של מחנות ההשמדה:
1.      מקום מרוחק ומבודד ככל שניתן מריכוזי אוכלוסייה. המחנות נבנו במקומות מוסווים כלפי חוץ כחלק ממסע ההטעיה וההונאה שנועד להסתיר את עצם קיומם.
2.      קרבה למסילות רכבת, שיאפשרו את העברת היהודים אליהם וכן את העברת חפצי הערך לגרמניה.
3.      סמיכות לגבול המזרחי של הגנרלגוברנמאן כחלק ממסכת השקרים שסיפרו ליהודים המיועדים להשמדה, כי הם נשלחים ל"התיישבות ועבודה במזרח".
בנוסף, בגנרלגוברנמאן היה ריכוז גדול של יהודים ושם היו לנאצים סמכויות בלתי מוגבלות.
כ- 450 אנשי ס.ס. "עבדו" במחנות ואליהם צורפו עוד אנשים מקומיים ככוח עזר. מחנות ההשמדה תוכננו בקפידה כמחנות קבע, כשמטרתם הבלעדית: השמדת העם היהודי. רוב היהודים נרצחו מיידית עם הגיעם למחנה, להוציא קבוצה קטנה שהועסקה בעבודות שונות במחנה. החנה חולק לשלושה אזורים: קליטה, מגורים והשמדה. עם הגיעם למחנה הופרדו היהודים לשתי קבוצות: 1. נשים וילדים ו- 2. גברים. איש ס.ס. קיבלם בנאום, כי הגיעו למחנה מעבר בדרך למחנות העבודה במזרח. הוא הסביר כי עליהם לעבור רחצה וחיטוי כדי למנוע התפשטות מגיפות, ובתום הרחצה יוחזרו להם חפציהם. תמורת דברי הערך שהופקדו, ניתנה ליהודים קבלה. הנשים והילדים הובלו ראשונים לצריף ההתפשטות ומשם לתאי הגזים (ראה קטע מקור עמ' 97). בתאי הגזים לא הייתה תאורה. במקרים רבים אולצו היהודים לעבור את הדרך אליהם בריצה כשהנאצים חובטים בהם. לאחר תאי הגזים הובלו הגופות לקברי אחים (משרפות הוקמו רק בסוף 42'). היהודים עובדי הכפייה במחנות הועסקו בטיפול ומיון של חפצי הקורבנות ובניקוי הקרונות. אחרים הועסקו בפינוי הגופות מתאי הגזים לבורות הקבורה.
עד סוף 42' הושמדו רוב היהודים בשטח הגנרלגוברנמאן. סגירת המחנות הואצה עקב מרידות אסירים שהתרחשו בטרבלינקה ובסוביבור.
5. מחנה אושוויץ-בירקנאו – עם ההחלטה על השמדת יהדות אירופה עלה הצורך לחפש אתר השמדה מרכזי. המקום שנבחר היה מחנה אושוויץ, בדרום מערב פולין. בתחילה פעל כמחנה ריכוז בו נאסרו מתנגדים פוליטיים פולנים ושבויי מלחמה סובייטים. כעת היה צורך להגדיל את שטח המחנה ולהקים בתוכו את מתקני ההשמדה בגז. באושוויץ הוחלט להשתמש בגז ציקלון B, שהיה יעיל יותר מגז ה- CO שבו השתמשו במחנות הקודמים. מסוף 1942 הפך אושוויץ למחנה ההשמדה העיקרי והגדול ביותר של יהדות אירופה. באושוויץ היו שלושה מחנות, במחנה השני: בירקנאו - בוצעה ההשמדה.
מתוך עדותו של יחיאל דינור (צ'טניק) במהלך משפט אייכמן:
"הפלנטה האחרת" – הייתי שם שנתיים בערך. אין הזמן שם כפי שהוא על כדור הארץ. כל שבר רגע הולך שם על גלגלי זמן אחרים, ולתושבי פלנטה זו לא היו שמות, לא היו להם הורים ולא היו להם ילדים, הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן. הם נולדו ולא הולידו, נשמו לפי חוקי טבע אחרים. הם לא חיו ולא מתו לפי החוקים של העולם כאן. אני מאמין באמונה שלמה שכשם שבאסטרולוגיה הכוכבים משפיעים על מזלנו, כך כוכב האפר אושוויץ עומד למול כדור ארצנו ומשפיע עליו".
אל אושוויץ הגיעו יהודים מכל קצוות אירופה. את הבאים לאושוויץ קידמה הכתובת: "העבודה משחררת". הרמפה, הרציף, באושוויץ היה הארוך ביותר, כ- 60 קרונות רכבת חנו בו. כחלק ממערך ההטעיה נוגנה מוסיקת רקע ונאמר ליהודים שזהו מחנה עבודה. לחלק אף ניתנו גלויות שביקשו לשלוח הביתה. רופאים נאצים ערכו סלקציה, כאשר למעלה מ- 70% נידונו להשמדה. נאמר להם, כי עליהם לעבור מקלחת חיטוי נגד מחלות וכינים. הם הופשטו, קיבלו חתיכת סבון והועברו ל"מקלחות". תאי הגזים היו ענקיים והכילו לעיתים כאלפיים איש שנדחסו בתא אחד. את הגופות הוציאו הזונדרקומנדו, יהודים אסירים, אל המשרפות.
על האסירים הוטבע מספר על הזרוע (אינו ניתן למחיקה ומסמל, כי מפה אין יוצאים). באושוויץ נערכו ניסויים רפואיים על נשים, ילדים תאומים, לרוב ללא חומרי הרדמה, על-ידי דר' מנגלה.
בין השנים 42' – 44' נרצחו באושוויץ יותר ממיליון וחצי יהודים.
6. צעדות המוות – לקראת סיום המלחמה[1] בקיץ 1944 בעת המתקפה של הצבא האדום ונחיתת האמריקאים במערב צרפת, החלו הנאצים לסגת ולפנות את מחנות הריכוז. הגרמנים קיבלו הוראה לשרוף מסמכים ולפוצץ את מתקני ההשמדה. בינואר 45' התקבלה הפקודה לפנות את האסירים מאושוויץ, רובם הגדול יהודים. האסירים שנשארו בחיים נלקחו ע"י הגרמנים. הפינוי התנהל גם ברכבות וגם באוניות, אך מרבית המצעדים נערכו ברגל. תחת משמר כבד הובלו שיירות של אסירים למרחקים גדולים, מאות קילומטרים חזרה לגרמניה, בהרים, בדרכים מושלגות, בתנאים בלתי אנושיים תוך כדי התעללות באסירים. רבים גוועו ברעב, בקור ובתשישות או נורו ע"י השומרים (כל מי שנפל או ניסה להימלט נרצח). רק אחוז קטן הצליח לשרוד בדרך הארוכה והקרה. מטרת הנאצים הייתה להמשיך בהשמדת היהודים, להפוך את היהודים למגן אנושי בדרכם לגרמניה, ולהסתיר את כל ההוכחות למעשיהם. כרבע מיליון יהודים נרצחו בצעדות המוות.
ב. ועידת ואנזה
בראשית 1942 כאשר היה הצבא הגרמני במלוא עוצמתו החלה להתגבש בקרב אנשי ה- ס.ס. ההחלטה העקרונית, כי עתה הגיע הזמן לחסל לא רק את יהודי ברה"מ אלא את יהודי אירופה כולה באופן מסודר ומרוכז. על כן היה תורך לתכנן, לייעל ולתאם בין הגופים השונים שאמורים לבצע ההשמדה, במטרה להבטיח חיסול טוטאלי, מהיר ויעיל ככל האפשר.
הועידה התקיימה ב- 20 בינואר 1942 בברלין, כ- 7 חודשים לאחר שהחל הפתרון הסופי וכבר נרצחו כמיליון יהודים. כלומר, הועידה לא נועדה להחליט על הפתרון הסופי, אלא ביקשה לייעל את רצח היהודים ולהחישו.
משתתפי הועידה: הייתה זו הישיבה היחידה בהשתתפות מספר כה רב של ראשי הפקידות הבכירה במשרדי הממשלה. נכחו בה: אייכמן–ראש הוועדה לטיפול ביהודים, היידריך-ראש שירותי הביטחון, גרינג-ראש הגסטאפו, הימלר-ראש ה-ס.ס., ראשי המשטרה מחבלי הכיבוש השונים במזרח, לצד ראשי המנהל ומומחים בכירים ממשרדים מרכזיים ומגופים בולטים ברייך הגרמני: משרד הפנים, משרד המשפטים, הממונה על תכנית ארבע השנים, משרד החוץ, לשכת המפלגה, לשכת הקנצלר והמשרד הראשי לענייני גזע ויישוב. אולם, ראשי הזרוע הביצועית לא הוזמנו.
היטלר לא נכח בועידה, כדי שלא ייווצר קשר בינו לבין תהליך ההשמדה.
מטרות הועידה:
להעניק אישור רשמי להשמדת היהודים – לרתום את כל רשויות השלטון והמערכת האזרחית של הרייך לשיתוף פעולה ולתאם ביניהם את הפתרון הסופי של יהודי אירופה. המטרות:
1.      תיאום וארגון תכניות ההשמדה בין כל הגופים שייקחו חלק ב"פתרון הסופי".
2.      לכנס את אנשי המפתח בזרועות הביצוע השונות, ליידע אותם על המבצע המיוחד ולהבהיר להם שהם נדרשים להירתם ולפעול לפי ההנחיות. וכן לקבוע מי הפוסק במקרה של חילוקי דעות בין הרשויות השונות.
3.      להדגיש שהפתרון הסופי מתייחס לכל יהודי אירופה ללא הגבלות גיאוגרפיות (שטחים כבודים, מדינות גרורות, ניטרליות, בעלי ברית בעתיד, יהודי צפון אפריקה, בריטניה וכו').
4.      עצם הכינוס של נציגי המשרדים השונים נועד להדגיש את מקומו החשוב והמרכזי של "הפתרון הסופי" במאבק נגד האויב היהודי.
נושאי הדיון בפרוטוקול –
הפרוטוקול היה סודי, אך נשמר במלואו. אייכמן מונה על כתיבת הפרוטוקול וריינהרד היידריך, ראש משטרת הביטחון, ניהל את הועידה. במשך כשעה וחצי חרצו ראשי הנאצים את גורל יהודי אירופה. היידירך סקר את המדיניות הנאצית מעלייתם לשלטון ועד סוף שנת 1941. היידריך מסר את החלטתו של היטלר בדבר "הפתרון הסופי" – כלומר, לפתור את בעיית היהודים על-ידי רצח שיטתי.
1.      היידריך הציג טבלה ובה נתונים מדויקים על מספרם של היהודים עליהם יחול "הפתרון הסופי": סה"כ יש 11 מיליון יהודים, והוא ציין אף קהילות יהודיות מחוץ לאירופה: צפון אפריקה, למשל.
2.      לסרוק את אירופה כולה, לשלוח יהודים ברכבות משא לגטאות מעבר ומשם מזרחה לשם חיסולם.
3.      לדרוש מהממשלות השונות להסגיר יהודים לידי גרמניה.
4.      שליחת יהודים לעבודות כפייה עד מוות.
5.      היידריך הבהיר, כי במהלך הפתרון הסופי יהוו חוקי נירנברג את הבסיס להשמדה, אבל כעת דנו בסוגיית מיהו יהודי, התלבטו לגבי אופן הטיפול ב"יהודים חלקיים" – ארים שהיו נשואים ליהודים, אך לא התקבלה החלטה בעניין. "בני התערובת" יעוקרו וכך יובטח חיסול הסכנה היהודית.
הפרוטוקול מנוסח תוך שימוש בהסוואה מילולית, אך המטרה הייתה ברורה לכל הנוכחים: חיסול יהדות אירופה. בועידה נקבעה המדיניות של דרכי ביצוע השמדת היהודים. נקבע לוח זמנים מדויק למשלוחים, נקבעו יעדי ההשמדה למדינות שבשליטת גרמניה והוחלט להקים את מחנות ההשמדה כהשלמה למחנות הריכוז, שכבר היו קיימים.
משמעות הועידה: התכנית לחיסול היהודים הפכה למבצע נאצי כלל אירופאי. ההחלטה על הפתרון הסופי התקבלה לפני הועידה, אך כעת עלה הצורך לתאם בין המשרדים והרשויות המרכזיים ברייך לשם שיתוף פעולה מלא. הונחה בה תשתית ארגונית-ביצועית של ארגון המשלוחים למחנות ההשמדה. היא הייתה למעשה ועידה טכנית, במסגרתה תואמו דרכי הביצוע והפעולות להשמדה.
ביצוע תכנית בקנה מידה כה גדול חייב תאום ושיתוף פעולה מצד גורמים רבים במערכות הצבאיות והאזרחיות בגרמניה ובאזורי הכיבוש: זרוע ארגונית בראשותו של אייכמן, יחידות המשטרה השונות, פקידי הרכבת, מפעלי תעשייה רבים שניצלו את עבודת היהודים ובנוסף, בנו המשרפות ותאי הגזים ויצרו את גז הציקלון B, פקידים במרדי ממשלה שונים ורופאים.
הועידה נתנה "אור ירוק" – אישור למעשי הרצח, שבעצם החלו בהיקף עצום עם פלישת הגרמנים לברה"מ. היקף הרציחות והימצאותם של 11 מיליון יהודים בידי הנאצים הביאו לכינוס הועידה. אדולף אייכמן קיבל על עצמו את הפיקוח על ארגון המשלוחים למחנות ההשמדה.
בעקבות הועידה החלו הנאצים להקים במהירות מחנות השמדה בפולין.
ביטויי הטוטאליות שבתהליך ההשמדה, כפי שבאו לידי ביטוי בועידה:
בועידה הוצגה טבלה המראה את מיקומם של 11 מיליון יהודים מכל יהודי אירופה שאמורים היו להיכלל במסגרת "הפתרון הסופי". הטבלה הזכירה לצד 5 מיליון יהודי ברה"מ גם 200 יהודים מאלבניה, מה שמוכיח כי הם רצו להשמיד את כל היהודים עד האחרון שבהם. בטבלה נכללו נתונים גם על יהודים שמדינות נייטרליות, כמו שוויץ, ומדינות שטרם נכבשו באותה עת, כגון: רומניה. הטבלה כללה אף את מספר היהודים בשטח הלא כבוש שבידי ממשל וישי שבצרפת ואף את יהודי צפון אפריקה בקולוניות של צרפת, דוגמת תוניסיה. ההתעסקות עם חוקי הגזע כבסיס להגדרת "מיהו יהודי" וגורל "בני התערובת" העיד, כי הנאצים התכוונו להרוג את כל יהודי אירופה, כולל יהודים למחצה.
ב. דרכי הלחימה של היהודים בתקופת "הפתרון הסופי"
1. ההתנגדות היהודית בגטאות
ב- 1 בינואר 1942 הוקרא במפגש של חברי תנועות הנוער בגטו וילנה מכתבו של אבא קובנר (ראה ספר הלימוד עמ' 114). כרוז זה משמש כמסמך ראשון הקורא להתנגדות ומרי בין צעירים יהודים בגטאות, "אל נלך כצאן לטבח". הכרוז מגלה את כוונות הנאצים ומבהיר כי היהודים שנלקחו מוילנה נשלחו למותם ולא לעבודה במזרח. הכרוז מניח כי וילנה אינה המקום היחיד  שבו הושמדו יהודים וכי הכוונה של היטלר היא להשמיד את כל יהודי אירופה. בנוסף, קורא הכרוז לאחוז בנשק ולהלחם בנאצים.
רעיון המרד עלה בתחילתו בעיקר בקרב תנועות הנוער היהודיות –כי: גילם הצעיר וחברותם בתנועה הכשירו אותם לדבקות אידיאולוגית ולנקיטת צעדים מהפכניים תוך מודעות חברתית – לאומית לציבור הגטו. הם היו משוחררים מעול המשפחה (אחריות ודאגה לקיומם) והתפנו לתור אחר פתרונות רדיקליים. הם היו משוחררים מקיבעון מחשבתי הן בחיפוש אחר פתרונות והן בראיית המציאות הקשה בגטו. יתרונם מול המבוגרים היה ארגונם התנועתי, שאפשר מעבר לתאים קטנים בפעילות המחתרתית.
עם בוא השמועות על השמדה המונית של יהודים החלו חברי תנועות הנוער להקים ארגוני לחימה בגטאות. בתחילה הם התארגנו לפי בסיס אידיאולוגי ועם הזמן שיתפו פעולה והתאחדו ביניהם. הארגון הראשון הוקם בגטו וילנה בשם: ארגון הפרטיזנים המאוחד (פפא"ו). מספר חודשים לאחר מכן הוקם בוורשה "הגוש האנטי פשיסטי" (לימים יהפוך לאי"ל), שהחל להיערך למאבק מזוין בהדרכה ללוחמה בשטח בנוי, רכישת נשק ואימון.
ארגוני המחתרת לא זכו לתמיכת הציבור היהודי: רבים התקשו לתפוס, כי אכן מדובר בתכנית שיטתית להשמדת יהדות אירופה. הם תלו תקוותם ב"יעילותו של הגטו", כלומר בסיכוי להינצל באמצעות עבודה, כפי שהציעו להם ראשי יודנראטים שונים, כגון: רומקובסקי בגטו לודג'. בנוסף, רבים קיוו כי הגאולה קרבה עם היוודע על מפלות הנאצים בקרבות המפנה: אל-עלמיין וסטלינגרד.
בגטאות שונים שררו מתחים בין ראשי היודנראטים לבין חברי המחתרת, למשל בגטו וילנה.
עקב מחאתם של תושבי הגטו חששו חברי המחתרות מענישה קולקטיבית מצג הגרמנים, ולכן נאלצו לדחות את המרד למועד הגירוש האחרון של יהודי הגטו.
מטרות הלחימה בגטאות:
1.   הרצון לנקום בגרמנים על רצח היהודים – במקומות רבים שבהם נשרפו גטאות נכתבו כתובות  נקמה בדם ופיח.
2.   רצון למות בכבוד ולא ללכת "כצאן לטבח", כדי להוכיח לכולם כי יהודים אינם נכנעים בקלות.
3.   "למען שלוש שורות בהיסטוריה" – כדי שהדורות הבאים יידעו שהייתה התנגדות יהודית לנאצים והיהודים לחמו ומתו כבני חורין. למות בדרך שנתנה ביטוי גם
     לתחושה לאומית – 
     יהודית.
4.   רצון לשמש דוגמה ומופת לנוער בארץ-ישראל.
5.   רצון למצוא מפלט מהייאוש – הם התאכזבו מרעיון "קדוש החיים", שהתנפץ לנוכח הידיעה על השמדת העם היהודי.
 
"הפתרון הסופי" החל בשלהי 1941 ואילו המרידות בגטאות החלו במהלך 1943, עקב הקשיים:
       1.         מחסור בנשק– עקב סגירותו של הגטו היה קושי להשיג נשק. חלק מכלי הנשק נרכשו והוברחו אל תוך הגטו מפולנים והיה גם ייצור מקומי של נשק
     ובקבוקי תבערה.
       2.         חוסר ידע קרבי – רק מעטים שירתו בצבא הפולני, ולכן לא היה ליהודים בגטו ניסיון בלחימה. בנוסף, הגטו היה אזור עירוני, צפוף במיוחד הנתון כל העת
    תחת פיקוח חמור, דבר שהקשה על ארגון פעולות צבאיות או אימונים.
       3.         עיתוי המרד – קשה היה להחליט מתי להתחיל במרד. בדרך-כלל החלו המרידות כאשר הוחלט על פינוי סופי של הגטו, ולכן העיתוי לא היה ידוע מראש
     והוכתב על-ידי הנאצים.
       4.         בעייתיות בשמירה על סודיות והתנגדות תושבי הגטו – חששו כי במידה ופעולותיהם יתגלו הנאצים יטילו עונש קולקטיבי על הגטו ויחסלו את כל תושביו
     ללא הבחנה. על-כן חששו מהלשנות.
       5.         העדר תמיכה של המחתרת הפולנית שהיו לה נימוקים משלה מתי לתקוף ותמי להתחיל את המרד והתחלת המרד בגטאות לא עמד ברצונות שלה.
דילמות של המורדים: פחד מהלשנות, מחויבות לבני המשפחה, חשש מענישה קולקטיבית וגורל ידוע מראש – מוות בקרב.
לבטי המורדים – בגטאות ששכנו בסמוך ליערות גדולים התלבטו האם להילחם בגטו ולהסתכן באקציה, או שמא לצאת ולברוח אל היער. בגטאות וילנה וביאליסטוק שילבו בין 2 הדרכים.
על-אף הקשיים שעמדו בפניהם הצליחו חברי תנועות הנוער להיערך ולהיאבק במספר גטאות:
המרד בגטו וילנה - במהלך שנת 1941 בשורה של אקציות חוסלו רוב יהודי וילנה (40,000 מתוך 60,000 יהודים). ב- 1 בינואר 1942 פרסם אבא קובנר כרוז אל חברי תנועות הנוער בגטו וקרא: "אל נלך כצאן לטבח". הייתה זו הקריאה הפומבית הראשונה למרד. לראשונה נודע מה עלה בגורל היהודים שהוצאו מן הגטו – כולם הומתו בפונאר. לאחר הכרוז החליטו כל תנועות הנוער בגטו לארגן מחתרת משותפת. כדי שלמור על החשאיות הוקמו תאי מחתרת בני חמישה אנשים כל אחד, סה"כ כ- 300 איש. כמפקד המחתרת מונה יצחק ויטנברג, ראש הקבוצה הקומוניסטית בגטו, שהיה בקשרים עם המחתרת הקומוניסטית שמחוץ לגטו.
בוילנה החלו לייצר נשק (בקבוקי מולוטוב) ולהבריח נשק ממפעלי נשק של הצבא הגרמני שם עבדו. ס' יו"ר היודנראט היה חבר מחתרת, והוא סייע להם בארגון מרתפים אטומים ומוחבאים ששם יוכלו להתאמן בחשאי. יו"ר היודנראט, גנס, העלים בתחילה עין מפעילותם, אך לקראת שנת 1943 – עם חיסולם של גטאות רבים, הוא החל לחשוש שמא יגלו הגרמנים את המחתרת ויחסלו את הגטו. גנס קידם את היצרנות בגטו במטרה לשמור עליו ואסר על פעילות המחתרת ואף אסר חברי מחתרת. בשלב מסוים נודע דבר פעילותה של המחתרת לאנשי הגטו וגנס דרש להסגיר את מפקד המחתרת בגלל הסיכון להשמדת הגטו. כל אנשי הגטו תמכו בהסגרה מתוך תקווה שימשיכו לחיות. לבסוף הוסגר ויטנברג, אך הוא התאבד בבליעת רעל לפני שעונה ע"י הגרמנים.
אנשי הגטו התנגדו לפעילות המחתרת, והדבר יצר בעיה מוסרית למורדים. על כן החליטה המחתרת שלא לבצע את המרד בשלב זה. היא המשיכה להתאמן ולפעול, וחלק מחבריה ברחו מן הגטו והצטרפו לפרטיזנים. בספטמבר 43' החליטו הגרמנים לחסל את הגטו. הם קראו לגנס וחיסלו אותו, והחליטו להיכנס לגטו במטרה לחסלו. אנשי המחתרת החליטו לפתוח במרד ברגע שהגרמנים יכנסו לגטו, אבל הם נתקלו בהתלבטויות קשות: האם למרוד או לברוח מן הגטו בהסתר, עקב התנגדותם של תושבי הגטו למרד. ביום חיסול הגטו נורו יריות לעבר הגרמנים בבית מסוים והם השיבו באש ושרפו את הבית. שאר חברי המחתרת, כ- 150, ירדו לתעלות הביוב (מעדויותיהם היה זה חלק קשה במיוחד עקב הפחד, החושך, אי הודאות, המחנק והריח) במטרה לברוח החוצה מן הגטו. חלקם נתפסו וחלקם הצליח לברוח לפרטיזנים. אבא קובנר לא התיר למי שלא היה חבר מחתרת לרדת לביוב ואף לא התיר לאמו לרדת עמו, בטענה שתעכב את המחתרת.
מרד גטו ורשה:
בגטו ורשה הייתה ההתקוממות הנרחבת ביותר שנמשכה כחודש ימים.
עד יולי 1942 לא נעשה בתוך גטו ורשה ניסיון רציני להקים גוף מרכזי לוחם שיאחד את כל תנועות הנוער למאבק בנאצים. אמנם הגיעו לידיהם שמועות על הרציחות ההמוניות, אולם תושבי הגטו לא האמינו להם. רק לאחר שהגיעו לגטו ידיעות בדוקות על ההשמדה, והיא שוכנעה, כי אכן מדובר בפתרון סופי, החל ניסיון לארגן מחתרת. אולם, ניסיון זה לא עלה יפה ובאקציה ביולי 1942 לא היה בוורשה כוח צבאי.
ב- 28 ביולי 1942 הוקם בגטו ורשה "ארגון יהודי לוחם" – אי"ל, ומפקדו היה מרדכי אנילביץ'. ארגון זה לא הגיב לגירוש הגדול הראשון מהגטו בו פונו כ- 300 אלף יהודים לטרבלינקה ונשארו כ- 60 אלף יהודים.
ב- 18 בינואר 1943 נכנסו הגרמנים במפתיע לגטו במטרה לבצע גירוש של כ- 8,000 יהודים. נוכח האקציה פרצו שמועות כי זהו הגירוש הסופי של הגטו והיהודים הגיבו בכוח. קבוצות שונות פתחו באש על הגרמנים. במהלך העימות הוצאו מן הגטו כ- 5,000 – 6,000 יהודים. תוצאות ההתנגדות היהודית נתפסו ככישלון גרמני ותרמו לתמיכתם של הפולנים במחתרת היהודית בגטו.
בימים הבאים נערך הגטו כולו לעימות הצפוי. התושבים עסקו בעיקר בהכנת בונקרים מתחת לאדמה שם אוכסנו מזון ושתייה, תרופות ונפתחו פתחי אוורור. כאן ייחודיותו של המרד בשילוב שבין התנגדות להסתתרות, שנתפשה כהצלה. בין הלוחמים שינהלו את הקרבות לבין ההמונים שיסתתרו בבונקרים.
חיסולו הסופי של הגטו  החל ב- 19 באפריל 1943, ערב פסח תש"ג. הגרמנים הודיעו מראש על האקציה והכניסו בכוח צבאי כבד אל הגטו, אולם לא מצאו איש. בהתנגשויות הראשונות עם לוחמי הגטו נעצר טנק גרמני והובער, והגרמנים נאלצו לסגת כשהם סופגים אבדות בנפש. קרוב לחודש נמשכו הקרבות. בימים הראשונים נוהלו בגטו קרבות רחוב, במהרה החלו הנאצים שורפים והורסים בית אחר בית, בונקר אחר בונקר. הלוחמים היהודים עברו לשיטות פרטיזניות, ערכו פשיטות פתע והסבו אבדות לגרמנים. תנאי הקיום בבונקרים הפכו לבלתי אפשריים: המזון ומי השתייה לא שרדו מתחת לאדמה, עקב שרפת הבתים שרר חום הרב והאנשים התקשו לנשום. הנאצים השליכו רימונים וגז מדמיע ואילצו את תושבי הבונקרים לצאת. בין היוצאים היו שירו בגרמני הראשון אותו ראו. הבונקר שלמפקדת אי"ל ברחוב מילה 18 נפל ב- 8 במאי, לאחר שתושביו ראו כי קצו כל סיכוייהם והם שמו יד בנפשם. רק כ- 80 לוחמים הצליחו לברוח דרך תעלות הביוב אל מחוץ לגטו, אך רק בודדים מהם נותרו בחיים לאחר המלחמה.
הגנרל שטרופ, המפקד הגרמני בגטו, הודיע ב- 16 במאי על סיום האקציה, ובעצם על חיסול הגטו לאחר ששרפו ופוצצו את כל אזור הגטו. מספר היהודים שנתפסו ונהרגו מגיע ל- 56 אלף. לאות ניצחון ציווה שטרופ אף לשרוף את בית-הכנסת הגדול בוורשה.
משמעות מרד גטו ורשה
מרד גטו ורשה הפך לאירוע חשוב בתולדות העם היהודי. מלכתחילה, לא ניתן היה לגטו המוקף מכל צד והמבודד כל סיכוי להחזיק מעמד, אך התמודדות חסרת סיכוי זו נתנה ביטוי לכך שאף שנים של משטר האימים הנאצי ושל אדישות הסביבה הפולנית לא היה בהם, כדי לשבור את רוח הלחימה של הנוער היהודי. מרד זה הפך לסמל. היה זה המרד העירוני המאורגן הראשון נגד הנאצים באירופה. זוהי מלחמה של חלשים נגד חזקים, בכוחות דלים, בהם הגנו הלוחמים על רחובות ובתים. זו לא הייתה מלחמה לחיים, כי אם מלחמה על הדרך למות בכבוד. הייתה זו מלחמה לשם נקמה ברוצח למען כבוד יהודי לאומי, מחשבה שליוותה את הלוחמים עד לשלבים האחרונים. 
ייחודו של מרד גטו ורשה בהשוואה למרידות בגטאות אחרים:
1.      בגטו ורשה לקחו חלק כל תושבי הגטו – לא היה זה מרד של רק 700 לוחמים, אלא מרי עממי של כ- 60,000 יהודים, ובעצם היווה את המרד העירוני הראשון באירופה הכבושה ע"י הנאצים. יהודי גטו ורשה נטלו חלק במרד לצד הלוחמים, בכך שלא נענו לקריאות הגרמנים והתחבאו בהמוניהם בבונקרים.
2.      משך הזמן לו נזקקו הנאצים עד שחיסלו את הגטו היה ארוך במיוחד ונמשך כחודש ימים, מ- 19 באפריל ועד 16 במאי 1943, חודש של קרבות בין הנאצים לבין הכוחות היהודים הלוחמים.
3.      הלוחמים בגטו ורשה לא הכינו דרך נסיגה. הם נלחמו לא כדי לברוח, אלא כדי לבחור את מותם.
4.      מרד גטו ורשה היה מרד מתוכנן ומאורגן – ההכנות למרד נמשכו למעלה מחצי שנה.
5.      מספר גדול של אבדות גרמנים באופן יחסי למרידות אחרות – למעלה ממאה גרמנים נהרגו במרד זה.
מרד גטו ורשה השפיע להמרצת ההתנגדות היהודית בגטאות ובמחנות ההשמדה ועודד את המאבק המחתרתי נגד הנאצים.
2. המרידות במחנות ההשמדה
המרידות במחנות ההשמדה היו על רקע שונה מזה של הגטאות. התנאים של המורדים במחנות ההשמדה היו קשים: היה פיקוח קפדני, ניתוק מהעולם החיצוני, מצב נפשי קשה והעדר אמצעי לחימה. כאן הייתה מגמה להציל ולנסות לברוח מן המחנה. התחושה הייתה שממילא הסוף קרב ולכן היה ניסיון להציל את הנפש בכל דרך שהיא כולל מרידה ובריחה. המרידה הייתה מוכתבת על-פי נתונים חיצוניים, כמו מידע שעומדים לחסל קבוצה מסוימת או שמתאפשרת מרידה. המורדים היו מעובדי המחנות וצורת המרד הייתה התפרצות המונית לכיוון הגדרות ושדות המוקשים. המרד החל בניסיון לקחת נשק מהשומרים. סיכויים גדולים לא היו. רוב המורדים נהרגו בזמן הבריחה. הגרמנים לא רצו שהבורחים יעבירו את המידע החוצה ולכן ניסו בכל דרך למצוא את הבורחים.
באושוויץ-בירקנאו פרצה התקוממות בשנת 1944. המורדים, יהודים, אנשי הזונדר-קומנדו (האחראים על שרפת הגופות). לקראת סוף המלחמה הם הבינו, כי הנאצים לא ישאירו אותם בחיים במטרה להעלים עדויות להשמדה ההמונית. מאות מהזונדר-קומנדו ברחו אבל לרבים מהם לא היה סיכוי להינצל.
במחנה סוביבור פרץ המרד ב- 14 באוקטובר 1943. מארגן המרד ומתכננו היה סשה פיצ'ורסקי, קצין יהודי-סובייטי מבין שבויי המלחמה שהובאו למחנה. לפי התכנון, כל חוליה של יהודים הייתה אחראית לחיסולו של איש ס"ס אחר. המטרה הייתה לפרוץ את גדרות המחנה ולברוח.  מתוך 600 אסירים הצליחו לברוח 300 וכבר בשבוע הראשון נהרגו כ- 100 אסירים. הבורחים שניצלו הצליחו למצוא מחסה ביער. אחדים מהם הצטרפו אל הפרטיזנים הסובייטים שפעלו במרחק לא רב, אך רבים נתפסו על-ידי איכרים והוסגרו לנאצים או נרצחו על-ידי פלגים קיצוניים של המחתרת הלאומית הפולנית.
בקיץ 1942 הפסיקו להגיע משלוחי היהודים למחנה המוות טרבלינקה. היהודים שנותרו במחנה הבינו כי הגיע תורם והחליטו למרוד. המרד תוכנן לשעה ארבע אחה"צ,  לאחר שעובדי בתי המלאכה הצליחו להגיע אל מחסן הנשק. לפי אות מוסכם היו צריכים האסירים לאחוז בנשק, להרוג גרמנים ואוקראינים רבים ככל האפשר ולעודד בריחה המונית של אסירי המחנה. מתוך 1,200 אסירים הובאו בסוד התכנית כ- 60 בלבד. ב- 2 באוגוסט 1943 הגיע מועד הבריחה. רק מספר קטן של אסירים שהצליחו לברוח מטרבלינקה שרד עד תום המלחמה. 
3. הלחימה של הפרטיזנים היהודים
עשרות אלפי יהודים נלחמו בשורות הפרטיזנים שפעלו במדינות שונות באירופה.
הלחימה של היהודים כפרטיזנים נתקלה בקשיים רבים: רבים היו עירונים והלחימה ביערות הייתה זרה להם. הלוחמים היהודים היו צריכים לדאוג לבני משפחתם, וצעירים רבים נמנעו מלצאת לשורות הפרטיזנים מחשש לגורל בני משפחותיהם.
כדי לחיות ביער היה זקוקים היהודים למזון, למחסה, למודיעין ולנשק. היהודים נתקלו בקושי גדול מאד בהשגת נשק. ללא נשק לא יכלו היהודים להצטרף לפרטיזנים.
בפולין התקשו היהודים להתקבל לקבוצות הפרטיזנים הפולנים, שרבות מהן היו אנטישמיות. היו יהודים שהביאו עמם כלי-נשק, והפרטיזנים רצחו אותם לאחר שלקחו מהם את נשקם. אף האוכלוסייה המקומית לא שתפה פעולה עם היהודים הפרטיזנים והסגירה אותם לידי הנאצים. בברית-המועצות, לעומת זאת, התקבלו יהודים ליחידות הפרטיזנים ואף הקימו יחידות משלהם.
אחד המאפיינים הייחודיים של הפרטיזנים היהודים היו מחנות המשפחה. הלוחמים פעלו מתוך מחנות שכללו נשים וילדים, וניהלו חיים במסגרת משפחות. המחנה היה בסיס היציאה לפעולות, וכל יושביו נדדו יחד ממקום למקום. אף שצורת חיים זו הכבידה על הניידות, שהיא מרכיב חיוני בלחימה מסוג זה, המשיכו קבוצות הפרטיזנים לקיים המסגרת המשפחתית עד השחרור. מחנה המשפחה הגדול ביותר היה של טוביה בילסקי, ביער נליבוסקי ברוסיה הלבנה, שהיו בו למעלה מאלף איש. למרות שהותקפו ע"י הגרמנים לא עזב בילסקי את אלו שלא היו חמושים והמשיך להגן עליהם עד לשחרור היער ע"י הרוסים. יחידת הפרטיזנים של בילסקי ביצעה פעולות תגמול ונקם בשוטרים המקומיים ובאיכרים שלקחו חלק ברצח היהודים.
על-אף הקשיים בהם נתקלו קרוב ל- 30 אלף פרטיזנים יהודים הצליחו לשבש תנועת הנאצים על-ידי הריסת קשר טלגרפי, הקמת מחסומים, פעולות חבלה, הריסת גשרים, פיצוץ מסילות ברזל וגילוי של סוכני גסטאפו. יחידות פרטיזנים פעלו גם בארצות הבלקן, יהודים רבים הצטרפו לתנועה הפרטיזנית היוגוסלבית של טיטו, ללוחמי המחתרת הצרפתית ולתנועות המחתרת באלג'יריה ובאיטליה.
4. לוחמים יהודים בצבאות בעלות הברית
היהודים גילו רצון עז ללחום באויב הנאצי הן לשם נקמה ובעיקר לשם מיקוד העולם כולו בבעיה היהודית, ממנה ניסו ממשלות רבות להתעלם. יהודים לחמו בצבאות בעלות הברית לא רק משום חובה אזרחית, כי אם מתוך רצון להביא הקלה ועזרה ליהודי השואה, להפיח בהם תקווה ולא להשאירם לגורלם. כ- 130,000 יהודים נלחמו בקרב על פולין, 40 אלף בצרפת, 62 אלף בצבא בריטניה, כחצי מיליון יהודים שירתו בצבא האדום בברה"מ, אלפי יהודים אוסטרלים שירתו בצבא הבריטי ו- 55 אלף יהודים בצבא ארה"ב. אף יהודים מארץ-ישראל לקחו חלק במאבק נגד הנאצים, כמו הצנחנים, ביניהם חנה סנש.
ג. יחס האוכלוסייה בארצות הכיבוש ויחס הממשלות בעולם החופשי אל היהודים בזמן ביצוע "הפתרון הסופי"
 1. יחס האוכלוסייה בארצות הכיבוש הנאצי - פולין
בין המדינות הכבושות קיים הבדל ביחסה של האוכלוסייה אל היהודים: במדינות בהן הייתה מסורת דמוקרטית ולא הייתה אנטישמיות, דוגמת דנמרק, התגייסה כל החברה להצלת היהודים. אולם, במדינות ללא מסורת דמוקרטית ורוויות אנטישמיות נתקלו היהודים ביחס אדיש ומנוכר, כמו בפולין.
תנאי הכיבוש בפולין היו הקשים ביותר מכל שטחי הכיבוש הנאציים. בפולין חיה קהילה גדולה של יהודים, כשלושה מיליון יהודים, במשך מאות בשנים לצד שכניהם הפולנים. יחסיהם היו רוויים באנטישמיות נוצרית וקנאה על רקע כלכלי. במאה ה- 19 התגברה הלאומנות הפולנית, ובשנות ה- 20 של המאה ה- 20 החלה הרעה כלכלית במצבם של היהודים (תקנות גרבסקי). בשנות ה- 30 החלה לגבור האנטישמיות תחת השפעת התעמולה הנאצית. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש פולין החלו הנאצים לעודד אנטישמיות ואף פגיעה ביהודים.
בתחילת המלחמה, הדרך היחידה להימלט מאימת הנאצים הייתה לנסות לברוח מזרחה, לשטחים שעל-פי הסכם ריבנטרופ – מולוטוב היו אמורים לעבור לשיטה סובייטית, כמו ליטא, או דרומה לכיוון סלובקיה העצמאית או הונגריה. ואכן, אלפי יהודים ברחו לליטא, ובווילנה וקובנה נוצרו ריכוזים של אלפי פליטים יהודים. רוב היהודים הללו ניצלו באמצעות אשרות כניסה למדינות שונות, שהצליחו לקבל בחודשים שעוד ניתן היה לצאת. מאות יהודים קיבלו וויזות כניסה ליפן, באמצעות הקונסול היפני בקובנה. אשרות אלה כובדו ע"י הסובייטים, שאפשרו ליהודים לעבור לתחומם ולהגיע משם ליפן. בדרך זו ניצלו כ- 2,000 יהודים. היו יהודים שברחו לסלובקיה וקיבלו עזרה להימלט להונגריה שהייתה עצמאית עד מרץ 1944.
אך המדובר בחלק זעיר של האוכלוסייה היהודית בפולין, רוב יהודי היו סגורים בתוך הגטאות. הנאצים עודדו את הפולנים לפגוע בשכניהם היהודים, ולא נמצאו פולנים רבים שהיו מוכנים לסייע ליהודי הגטו הכלואים.
כאשר החלו הגירושים למחנות חיפשו היהודים מקום מסתור עבור משפחתם או לפחות עבור הילדים. פולנים רבים היו מוכנים לסייע תמורת כסף, והיו אף שהסכימו להסתכן בהסתרת היהודים ללא כל תמורה כספית. משפחות יהודיות מצאו מקלט אצל איכרים פולנים דלי אמצעים ששכנו אותם במרתפים ובעליות גג. לצד אלו היו מלשינים רבים, שהסגירו לא רק את המסתתרים היהודים, אלא גם את מסתיריהם הפולנים. הורים רבים השאירו תינוקות רבים אצל מכרים בתקווה לשוב ולאוספם בתום המלחמה. אחרים השאירו את ילדיהם בפינות רחוב בתקווה שפולנים רחמנים יאספו אותם ויטפלו בהם, כפי שאכן קרה לא מעט. רוב ההורים לא חזרו אחרי המלחמה.
ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום, שהוסתר בעצמו בבונקר בוורשה, קרא לפולנים שהסתירו יהודים: "האידיאליסטים". בספרו מתעד רינגלבלום כיצד עוזרות בית פולניות ניצלו את מצוקת מעבידיהן לשעבר, השתלטו על רכושם ואף הלשינו עליהם. אך, לצד אלה, הוא מציין גם אחרות, שהסתירו את מעבידיהן היהודים, דאגו לכל מחסורם, ועוד התנצלו על כי אינן יכולות לעשות יותר.
בסוף 1942 נוסד בורשה ביוזמתם של פולנים, ידי היהודים, "ועד לעזרת היהודים הנרדפים" (הז'גוטה). עד מהרה הפך הוועד לארגון רשמי בחסות ממשלת פולין הגולה, וטיפל באלפי יהודים שמצאו מסתור במקומות שונים.
אולם, עקב תנאי הכיבוש הקשים, משטר הטרור והאנטישמיות שהייתה מושרשת בחברה הפולנית, רק אחוז קטן מיהודי פולין אכן ניצל.
2. חסידי אומות העולם (עמ' 188)
התואר "חסידי אומות העולם" ניתן לאזרחים בודדים, שפעלו למען הצלת היהודים באירופה. היו אלה יחידים מכל שכבות האוכלוסייה: איכרים, פועלים, עקרות בית, רופאים, כמרים, דיפלומטים ועוד, שסיכנו את חייהם למען היהודים. הם שמרו על ניצוץ של אנושיות ואומץ לב בלתי רגיל. בכל אירופה פעלו חסידי אומות העולם. הם סיכנו את חייהם כדי להציל יהודים בודדים, משפחות ולעיתים קבוצות שלמות.
המניעים לפעולתם של חסידי אומות העולם:
1.      יחסי שכנות טובים בינם לבין היהודים לפני המלחמה.
2.      דרך להביע מחאה נגד מעשי הנאצים.
3.      אנושיות והומניות – מניעים הומניטריים של עזרה לאדם בצרה, באשר הוא אדם.
4.      שליחות דתית – שמירת ערכי המוסר והאנושיות.
אותם חסידי אומות העולם סיכנו את חייהם ואת חיי משפחותיהם, כמה מהם נתפסו והוצאו להורג, היו שנעלמו מבלי להשאיר עקבות, אחרים חיים בישראל ואומצו ע"י הניצולים.
למעלה מ- 8,000 מצילים הוכרו ע"י מוסד "יד ושם" שמציין את פועלם, מעניק להם את התואר ונוטע עצים על שמם ב"שדרת חסידי העולם". על המדליה שמקבל חסיד אומות העולם חרוט המשפט מפרקי אבות: "כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם ומלואו".
דוגמאות לחסידי אומות העולם:
אוסקר שינדלר – תעשיין גרמני, תושב חבל הסודטים בצ'כוסלובקיה (הרפתקן, שתיין ורדף נשים) למרות היותו חבר במפלגה הנאצית הוא ניצב מול זוועות השואה ובחר להציל יהודים. הוא הציל כ- 1,200 יהודים. לאחר כיבוש פולין ע"י הנאצים הוא רכש בית חרושת למוצרים צבאיים וכלי מטבח שהוחרם ממשפחה יהודית ליד קראקוב. הוא העסיק מאות יהודים וכך הציל אותם מגירוש. בשנת 1943 כאשר החלה האקציה בגטו קראקוב והוקם מחנה פלאשוב הוא הקים מפעל בפלאשוב שם הועסקו מאות יהודים והצילם. ב- 1944 קיבל רשות להקים מפעל בחבל הסודטים. הוא הצליח להעביר לשם את כל מאות הפועלים היהודים שעבדו אצלו בפולין. הוא העלה כמה מאות מעובדיו היהודים שהיו אמורים להישלח לאושוויץ על רכבת בקרונות לבהמות. כדי שהמבצע יצליח גנב שינדלר את טופס המשלוח וזייף אותו כאילו היהודים אמורים היו להגיע לעיירה נידחת בחבל הסודטים. הוא הביא רתכים ששחררו את היהודים מהקרונות ובמשך שלושה ימים דאגה אשתו לכל מחסורם, לאחר ששכנה אותם במבנה הצמוד לבית החרושת. בבית החרושת קבלו תנאים טובים ושהו שם עד תום המלחמה.
ראול וולנברג – דיפלומט ואציל שוודי, ששהה בבודפשט בירת הונגריה ב- 1944 כנציג השגרירות ופעל להצלת כ- 200,000 יהודי הונגריה אשר נותרו שם. כנספח בשגרירות שוודיה הוא לחץ על ממשלת הונגריה שתאשר לו להעסיק 300 יהודים במחלקתו והסתיר יהודים בבתים מיוחדים שרכש למטרה זו. הוא יזם את הקמתו של גטו בינלאומי, שאכלס 33 אלף יהודים תחת חסותם של מדינות נייטרליות כ"אזרחים שוודים חדשים" והדפיס להם דרכוני חסות שוודים, שבעזרתם יכלו לצאת מתחום השלטון הנאצי. הוא דאג להקים מטבחים, בתי"ח, שירותים שונים ודאג להציל יהודים תוך סיכון מעמדו הדיפלומטי. כאשר ב- 1944 גורשו רבבות יהודי בודפשט לגבול אוסטריה במסגרת צעדות המוות הוא לווה במשאיות את ההולכים וחילק להם מזון ובגדים. בדרך זאת הציל 500 יהודים והחזירם לבודפשט. עם שחרור הונגריה הוא נאסר ע"י הסובייטים ומאז נעלמו עקבותיו.
ב- 1957 הודו הרוסים כי מת בכלא מהתקף לב. ב- 1993 התברר כי נרצח בכלא.
3. עמדת הממשלות בעולם החופשי – דוגמה: ארה"ב
בעיני בעלות הברית משימתם העיקרית במלחמה הייתה לגבור על גרמניה הנאצית ולנצחה. גורל היהודים במלחמה זאת הצטייר אמנם כתופעה טראגית, אך לא כתופעה עיקרית של המלחמה. הם לא ראו ברצח העם היהודי תופעה בעלת משמעות ייחודית לגורל העולם והתעלמו מחומרת העניין. העובדה, כי ליהודים לא היה כוח פוליטי חרצה את גורלם. ארה"ב הייתה מודעת לכך שהאנטישמיות היא אחד מאמצעים של התעמולה הנאצית, אך היא לא ייחסה לכך חשיבות גדולה.
כיצד הגיעו הידיעות על ההשמדה ההמונית - השמועות על ההשמדה, אשר ביצעו הנאצים, הגיעו לארה"ב ע"י נציג הקונגרס היהודי העולמי כבר בסתיו 1941, זמן קצר לאחר שהגרמנים החלו בביצוע "הפתרון הסופי". משם המשיכו הידיעות לזרום מאירופה והועברו לארה"ב והן אומתו בקיץ 1942. לאחר כמה חודשים הועבר המידע על ההשמדה לציבור האמריקאי ע"י אחד ממנהיגי יהדות אמריקה. בעקבות ידיעות אלה הוכרז בארה"ב יום אבל לאומי ונקבעה פגישה בין ההנהגה היהודית האמריקאית לבין נשיא ארה"ב, רוזוולט.
תגובת ההנהגה האמריקאית ודעת הקהל האמריקאית למעשי הרצח:
הפגישה בין המנהיגות היהודית האמריקאית לבין רוזוולט התקיימה בתחילת דצמבר 1942. במהלך הפגישה הודה רוזוולט, כי ממשלת ארה"ב יודעת על המתרחש, יחד עם זאת הסתייג מהצגת הגרמנים כולם כרוצחים, כיון שטען כי בגרמניה יש אנשים שמתנגדים למעשי היטלר. הפגישה הייתה קצרה והסתיימה ללא תכנית כלשהי למנוע את מעשי הרצח. אך יחד עם זאת, פרסם רוזוולט גינוי למעשי הרצח.
ממשלת ארה"ב ואזרחיה היו עסוקים במהלכי המלחמה ובשאיפה לגבור על גרמניה ומשום כך לא התמקדו במעשי הרצח באירופה. בהדרגה עוררה דעת הקהל היהודית את דעת הקהל האמריקאית והבליטה את האסון הנוראי שפקד את יהודי אירופה. בהדרגה התפשטו ההפגנות כנגד מעשי הנאצים ודרשו מהממשל לפתוח במו"מ עם גרמניה כדי לנסות להציל וכמו כן לאשר היגרה של יותר יהודים לשורה של מדינות. ההפגנות הפכו להיות עניין יומיומי והעיתונות האמריקאית אף היא החלה להתעניין במעשי הרצח. אך, עדיין ממשלת ארה"ב לא עשתה דבר להצלת היהודים.
ועידת ברמודה –ב- 19 באפריל 1943  התקיימה באי ברמודה ועידה בין בריטניה לארה"ב, הרחק מדעת הקהל והתקשורת, במטרה לדון בבעיית הפליטים וניסיון לנטרל את המחאה הציבורית בעקבות הידיעות על רצח המוני של יהודי אירופה.
1.      אי התמודדות עם הצלת יהודים - כבר בהתחלה סכמו ארה"ב ובריטניה, כי לא יוכלו לעזור בהגירת היהודים משום שמדיניות "הספר הלבן" מנעה את כניסת היהודים לארץ ישראל. ארה"ב ובריטניה לא היו מעונינות, כי לועידה זאת תהיינה תוצאות מעשיות משום שהן לא היו מעונינות לפתור את בעיית הפליטים היהודים בתחומן (נציגים יהודים לא שותפו בועידה). ההצעות שהועלו על מנת לחלץ יהודים נדחו בזו אחר זו, עקב חשש שאכן גרמניה תיענה וכך תוצף אירופה וארה"ב באלפי פליטים שאין די אוניות להסיע אותם ואין איפה ליישב אותם. לאחר שכל ההצעות לפתרון נדחו פורסמה בסוף הועידה המלצה כללית לסייע לבני כל הלאומים שהם פליטים במקומות שונים בעולם.
2.      אכזבה מועידת ברמודה – לאחר קיומה התברר לכל כי הועידה הייתה רק כיסוי לכך שאין בכלל מגמה לסייע. הדבר גרם לתסכול עצום בקרב יהודי ארה"ב, אולם הנשיא רוזוולט ידע שהיהודים יתמכו בו ממילא, ולא עשה כל מאמץ לשנות את מדיניותו.
ניתן לומר, כי המדינות שהתכנסו בועידת ברמודה לא עשו למעשה דבר להצלתם של היהודים. מדובר היה בפעילות הסברה בלבד, אשר ניסתה ליצור את הרושם כאילו גורל היהודים היה חשוב בעיניהם. אולם מעשי הרצח ההמוני באירופה המשיכו.
הקמת הוועד לענייני פליטים
בינואר 44' הוקם ע"י רוזוולט ועד לענייני פליטים שהיה תחת משרד האוצר האמריקאי תוך שמשרד החוץ של ארה"ב מערים קשיים על הפעילות הזו. התקציב נלקח מתקציב ארה"ב, אך מכיוון שלא הספיק, נגבו כספים מיהודים פרטיים. הפעילות הזו הועילה לחלץ חצי מיהודי בודפשט, מאות יהודים ממדינות הציר האחרות, וכן לפתוח מרכזי פליטים לאחר המלחמה.
מדוע לא הופצץ מחנה ההשמדה – אושוויץ
בעלות הברית המשיכו לגלות אוזלת יד גם ב- 44' כשהתחילו השילוחים מהונגריה לאושוויץ, אז נתבעו בעלות הברית להפציץ את מתקני ההרג או לפחות את פסי הרכבת שהובילו מהונגריה לאושוויץ. אולם הן נמנעו בכל מיני תואנות ועמדו בסירובן עד סיום המלחמה. ארה"ב טענה כי המבצעים הצבאיים אשר יחישו את ניצחונם על הגרמנים חשובים יותר מהפצצת מתקני השמדה, וכי ניצחון צבאי יביא קץ לסבלם של היהודים. הטיעונים שהעלו ראשי הצבא האמריקאי כנגד הפצצת אושוויץ היו שקריים והביעו אדישות וחוסר רצון לעצור את מעשי הרצח. הם טענו כי אושוויץ מרוחקת מטווח הטיסה, ודבר זה היה שקר (מטוסי בעלות הברית הפציצו יעדים צבאיים לא הרחק ואף צילמו אותם), ההתנגדות נמשכה גם כאשר טייסים העידו כי אין בעיה לפגוע במתקני ההשמדה. הועלתה הטענה, כי הפצצה תפגע באסירים ואף תסיט את המלחמה ל"בעייה היהודית" ותגביר את האנטישמיות.
4. עמדת "הצלב האדום" והכנסייה הקתולית בשאלת העזרה ליהודים בתקופת ביצוע "הפתרון הסופי".
א. הוותיקן - מקום מושבו של האפיפיור, יש מעמד של מדינה והוא היה גורם שתלו בו תקוות להצלת היהודים. ב- 1934 חתם הוותיקן על הסכם עם היטלר, שנועד לשמור על מעמדה של הכנסייה ומאמין בגרמניה – צעד שסימל שיתוף פעולה בין גרמניה הנאצית והוותיקן. הוותיקן בתקופת המלחמה אמנם התנגד לגזענות, אולם במשך שנים רבות לא עשה דבר באופן רשמי להצלת יהודים.
האפיפיור בשנות מלחמת העולם השנייה, פיוס ה- 12, הואשם בשתיקה ובחוסר מעש, הוא לא הוקיע את מעשי הרצח ולא הזכיר במפורש את השמדת היהודים במשך כל שנות המלחמה (אף שלידיו הגיעו ידיעות על הרצח מכל רחבי אירופה הכבושה) ולא מחה בפני מדינות קתוליות מובהקות, כמו צרפת וקרואטיה, שהסגריו יהודים לשלטונות הנאצים.
יהודים מעטים מצאו מקלט במוסדות הכנסייתיים או אצל כמרים ובאיטליה בוותיקן עצמו מצאו מקלט אחדים מיהודי רומא. רק בחודשי המלחמה האחרונים עשתה הכנסייה מאמץ להצלתם של יהודים ע"י פנייה למדינות כמו בולגריה והונגריה.
ב. הצלב האדום – ארגון הומניטרי, שמטרתו לשמש מתווך נייטרלי בין צדדים לוחמים בזמן מלחמה ולדאוג לחיילים פצועים ולשבויי מלחמה. ארגון זה פעל באירופה הכבושה, אך היה חסר אונים וידיו היו כבולות בכל מהלך המלחמה. הצלב האדום ניסה להגן על היהודים בדרכים שונות, אולם לא הצליח בכך עקב התנגדות השלטון הנאצי באירופה. אך ניתן לומר, כי הארגון לא השקיע מאמצים מיוחדים בהצלתם של יהודים וגם לא דרש מבנות הברית שיעזרו ליהודים. כאשר הגיע הצלב האדום למסקנה, כי אינו יכול להציל את היהודים ממוות, החל לנסות להקל על סבלם במשלוחי מזון ותרופות, אולם משלוחים אלה הגיעו רק למחנות ולגטאות בודדים. בהונגריה, למשל, הצליחו נציגי הצלב האדום לסייע למגורשים במזון ובאשרות דיפלומטיות ערב הכיבוש הסובייטי. באביב 1943 ערכה משלחת הצלב האדום סיור בדרום מזרח אירופה, כדי לבדוק אפשרות של הגירת יהודים לארץ ישראל, כך למשל הגיעה משלחת של הצלב האדום לטרנסניסטריה, אולם מסיורים אלה לא צמחו פעולות של ממש. לקראת סוף המלחמה נתבקש הצלב האדום לשלוח משקיפים למחנות ההשמדה לבדוק שלא ייעשו מעשי טבח ממש לקראת השחרור, אך גם מעשה זה נסתיים בהצלחה מעטה ביותר.
________________________________________
[1]יש לציין, כי תופעת "צעדות המוות" הייתה שכיחה לאורך כל המלחמה, אך בעיקר לקראת סיומה.
 

     .

.

.
חזרה